Realitivity

פעם, כששוחחנו על עמוד שדרה ועל סמרטוטיות, אמרתי לו שאני - עם כל הגוו הזקוף וחוסר היכולת להתאלף - יודעת להיות הכי סמרטוטית.
הוא אמר שהוא לא יודע על מה אני מדברת. שאפילו אז, בחיתוך ההוא, לא ראו עליי טיפה של כמיהה. והיתה כמיהה, או הו, איך היתה.
התעקשתי, מהיכרות רבת שנים עם האובייקט-אני. ציינתי, מתוך ניסיון, שזה אמנם לא בא לידי ביטוי ככל הנראה ביומיום, אבל האני המתרפסת מרימה את ראשה תמיד, וזה בא כשאני צריכה להתמודד עם חסר.

עכשיו, כולה לפני יומיים, גזרתי על עצמי חסר שלו.

ועכשיו, כפי שכל נבואה בסיסית היתה מרמזת לי, זה מתחיל.
חושבת רק עליו. מפנטזת רק עליו. מתאבלת על מה שכבר לא יהיה בינינו.
אני כלכך צפויה.

מזל מזל מזל. מזל שיש לי את הכרטיס הזה בכלוב, הכרטיס האנונימי שלי, בו יכולה לחשוף את כל הקרביים ובכל זאת להישאר חסויה.
כמלאכית השטן, אני יכולה לפרוק ולשחרר, וגם לספר לו בדיוק מה עובר עליי. אבל אני לא עושה זאת מולו. אני לא משוחחת ומבקשת תגובה. אני זורקת לחלל האוויר. משתחררת ממועקות.

זה עוזר לי להתמודד עם הקריז.