לפני 15 שנים. 13 בינואר 2009 בשעה 21:41
אז הבלוג הזה הפך מתישהו להיות נחוץ לי. פחזבל להרבה ממה שעובר לי בראש, בלב, בכוס.
האישיות האנונימית שלי מספקת לי סוג של הרגשה שאני באמת מנהלת פה יומן אישי, אני מול עצמי. ובמקביל גם תחושה הפוכה, אחרת לא הייתי טורחת להתחבא.
אחרת לא היו לי לא מעט פוסטים הזויים, שאת הקשר בינם ובין המציאות רק אני רואה.
לפעמים זה בוער בי, להוציא, לשחרר, לכתוב מהפנים החוצה. כשאני קוראת פוסטים כאלה של אחרים אני נמלאת קנאה.
ובכל זאת, כשמדובר בי, אני לא מסוגלת. שזה די אירוני, אם חושבים על זה,
כי לפרט אני יודעת. ולהיות גרפית גם. אני אפילו אקסביציוניסטית למדי בחסות אנונימיה.
אבל לא כשזה נוגע למה שאני מרגישה. שם אני לא יכולה לפרט. שם אני לא יכולה לשחרר.
חסר לי.
הנה, אמרתי.
