אני כנראה באמת סובלת מהערכה עצמית נמוכה.
בשבוע האחרון אני מחזיקה ביד טיוטת חוזה ויודעת שמתקרב המועד בו אצטרך להודיע למעסיקיי על הפסקת עבודתי. עניין לא פשוט עבור כל אחד.
דמיינתי את הסיטואציה הזו אובר אנד אובר והתגובה היחידה שדמיינתי שאוציא מהבוס שלי היא הפתעה קטנה, ואז שילוחי לדרכי בברכת "בהצלחה" מעפנה ולא מהלב. אפילו הרחקתי וחשבתי שמתוך כל מיני שיקולים פנימיים (בין היתר, אותו שיקול שמנע את קידומי בתוך החברה עד היום) הוא אפילו יעדיף לראות אותי בחוץ, כי במעמדי הנוכחי אני די יקרה למערכת, ואם אין עניין לקדם אותי אז אולי עדיף להשקיע זמן בהכשרה של מישהו חדש יותר וזול יותר, שיחליף אותי. הלא גם ככה אנחנו בפיתחה של תקופה בה העבודה לא משחרת לפיתחנו והלחץ עבר.
והיום הגיע יום ההודעה, ונכנסתי לחדרו ברגליים כושלות ולב דופק בטירוף. אמרתי לו "אני עוזבת את החברה", והמבט ההמום שהוא תלה בי עשה לי את השנה. במבט אחד הוא גרם לכל הרושם המחורבן שאני נושאת איתי מאז אותה שיחה בה הוא הודיע לי שהקידום שלי יהיה רק ב-2010 להיעלם. הוא לקח אותי כמובנת מאליה, ופתאום מבין כעת שאני ממש לא, וזה כואב לו. יצאתי מהחדר ברגליים כושלות ובלב דופק, אבל גם עם חיוך ענקקקק על הפנים.
אחר כך הוא קרא לי עוד פעם, ואז הצלחנו לנהל שיחה קצת יותר עניינית. הוא פתח בשאלה אם העניין כבר סגור וחתום או שיש מקום להצעה נגדית. העניין אמנם סגור וחתום (אחרת לא הייתי מודיעה כלל) אבל בכל זאת אמרתי לו שאם וכאשר אשמע הצעה אומר לו מה דעתי עליה. הסברתי לו את המהלך הזה, הסברתי את הסיבה (אליה הוא כבר מודע חצי שנה), הדגשתי את זה שההתנהלות שלי היתה תמיד ועודנה מאוד שקופה, ושאם אני במקומו אני לא מופתעת.
בפעם השניה שיצאתי מהמשרד שלו יצאתי עם הרגשה מנצחת. הופתעתי מאוד מהתגובה שלו ולא ציפיתי שי?ראה לי כמה אני חשובה לו. ציפיתי שהאגו הנפגע שלו יוביל אותו לתגובה פושרת ולקבלה נונשלנטית (כלפי חוץ לפחות) של העזיבה. אבל קיבלתי הפוך. קיבלתי חיזוק מטורף לאגו, ביסוס תחושת הערך העצמי שלי, שגם כך משתנה ומתעצמת כבר חודשים, ובמיוחד לאחרונה, ויותר מהכל, זה ביסס לי את העובדה שהיה כלכך נכון מצידי לא לשבת על התחת, כהרגלי, ולספוג את מה שמוכנים לתת לי, אלא ללכת ולהכריז שאני רוצה יותר, ואשכרה ללכת ולהשיג את זה.
אנשים מעריכים אנשים שמעריכים את עצמם, ולהיפך.
לפני 15 שנים. 15 בינואר 2009 בשעה 15:11
