אני לא האדם הכי סוציאלי בעולם.
יש לי חברות ספורות, וכמות הקשרים החברתיים שאני מסוגלת לתחזק במקביל אינה גבוהה. קשה לי להתחבר לאנשים באופן אפלטוני. אצלי זה או הכל או כלום. ומרוב שברור לי שזה לא לעניין להפיל על אנשים שאינם קרובים אליי באופן אינטימי את כל ה'תיק' שלי, אני פשוט נמנעת מלעשות את זה, ואני לא מכירה שום אמצע, אז אני פשוט מוותרת לגמרי. וכשאני מסתכלת על נ', או על חברות (אותן ספורות שלי), שאוספים להם מכרים מכל צומת בחיים ומחלקם יוצרים קשרי אמת, אני קצת מצתבטת לי, כי הייתי רוצה לדעת איך לעשות את זה.
ומאז שאני זוכרת את עצמי אני אומרת לאמא שלי שחבל שהיא לא כזו חברותית. שחבל שלא מקיפות אותה חברות, שמלוות אותה, שנותנות לה פוקוס נוסף בחיים למעט המשפחה והעבודה. ככל שהיא התקדמה בחייה (לא מסתדר לי עדיין לומר על אמא שהיא מזדקנת), והעבודה כבר פחות מרכזית בחייה, והקן המשפחתי הישיר שלה הצטמצם, והיא נתקעה עם אבא שלי, שהוא הפוץ המיזנתרופ מספר אחד by far, יותר ויותר נחמץ לי הלב עליה.
ובעצם, כמו בכל כך הרבה דברים אחרים בחיים, אני מוצאת את עצמי הולכת בדרכה.
כמות הקשרים הבדסמיים שיצרתי בשנתיים וחצי האחרונות - כמו שניתן להבין - מצומצמת גם היא. רק שבקשרים האלה הצלחתי לצלול פנימה. שלושה כאלה יש (היו). שולט למשך כשנה וחצי, שולט נוסף למשך כשנה, וחברה אחת, גם היא כשנה. טוב לי וטבעי לי במקום בו אני חופרת ונחפרת. טוב לי שם, כמו שקשה לי במקום הקז'ואל של יחסי סמול טוק. אולי זה אבסורדי, אני לא יודעת, אולי זה הגיוני, גם זה, אין לי מושג. אבל זה עוזר לי להבין למה קשה לי לנתק קשרים כאלה, הם משתרגים לי בנשמה.
לפני 15 שנים. 17 בינואר 2009 בשעה 15:24