Realitivity

כמה מחמאות נשפכות סביבי בימים האחרונים. איזה כיף.
כמה טפיחות על השכם ואמירות נוסח כל הכבוד, ומגיע לך, וכו'.
דווקא עכשיו, יותר מתמיד, מחמאות על עבודה טובה מלמעלה, מחמאות מלקוחות שחבל להם לאבד אותי, מחמאות מקולגות שלא מבינים למה ואיך לא קודמתי עד עכשיו, מחמאות מחברים לעבודה שאומרים שהגיע הזמן, מחמאות מכפופים שחרדים על גורלם למחרת עזיבתי והצמדתם לממונה אחר, אפילו מהיועצים הארגוניים שאבלים על ההפסד עתיר ה-EQ של הארגון 😄

כמה חבל לי, עדיין והרבה, שזה בכל זאת לא קרה שם, הקידום. צמיחה אורגנית שלי שם היתה לי טבעית והגיונית, וקלה יותר.
הפעולות - או היעדרן - של הבוס שלי כלפיי דחפו אותי בסופו של דבר החוצה. ואני כועסת עליו על זה. לא, בעצם לא כועסת. בזה. אני בזה לו.
פיכס, זה לא דבר יפה לומר וזה לא דבר יפה להרגיש. ובכל זאת זה מה שאני מרגישה.
הוא הרשה לעצמו לפספס אותי. א ו ת י. טמבל.

הצורך שלי להותיר חותם, לא רק במעשה אלא גם בהכרה, חדש לי.
מגיע לי. אני יודעת (תמיד ידעתי).
אני מסוגלת. אני יודעת (היום, היום אני יודעת).
אני עושה את זה, וזה ההלם הכי גדול.