אתמול קצת לפני הישרדות נ' יצא מהבית והשאיר אותי ערב שלם לבד. ואותי הרי אין להשאיר לבד... חצי שעה לתוך הלבד הזה (ועוד באמצע הפרק, מה שמאותת על רמת שיעמום גבוהה ביותר) כבר סימסתי לאינסטנט (ז"ל) שבא לי סשן.
עכשיו, זה לא שבאמת בא לי סשן. אין שום סיכוי שאני עומדת עכשיו בכאב. זה מגרה ומחרמן רצח, אבל זה לא בתחום המסוגלות שלי. כמו שאני מכירה את עצמי, הדבר הראשון שיחצה את סף הכאב שלי ובאמת יהיה לא נעים, יז?כ??ה את המכאיב בהתהפכות מאסיבית מהסוג שרק מ' הכיר. וככל שעובר יותר זמן מאז הסשן האחרון, התחושה מתעצמת. אני מתרחקת מהסשן הבא.
נ' הוא לא סדיסט. להיפך אפילו. נ' הוא טיפוס מר?צה. ונ' יודע שאשתו אוהבת שמכאיבים לה. אז הוא מכאיב, אבל לא כמו סדיסט. כאב נסבל, כזה שנפסק כשכואב לי מדי. kinda מוציא את העוקץ מכל עניין הכניעה וכו', אבל כאמור, זה גם ככה לא רלוונטי לגבינו.
וככה זה יוצא, שכל פעם שמשעמם לי, הראש נזרק כמעט אוטומטית אל מחוזות הבדס"מ הפיקנטיים והסקסיים להחריד. אל המקום המנטלי שהייתי בו אך לפני חודשים ספורים. הייתי ואינני עוד. עכשיו זה כבר הפך לנוסטלגיה. כטבען של נוסטלגיות, הן נצבעות בצבעים ורודים (וסגולים וכחולים (: ), ומתפתחת כמיהה אליהן. האמת, מעניין אם אחזור לשם פעם. מעשית, זה נראה לי רחוק ממני, רחוק מאוד. אבל אם הראש עדיין נודד לשם לעיתים, זה אולי אומר משהו.
אוף, נ', למה אתה לא סדיסט מרושע? קצת, לפעמים, לא הרבה. למה?...
לפני 15 שנים. 19 בפברואר 2009 בשעה 8:49
