ביקרתי היום במשרד הישן. מצחיק אותי לקרוא לבית השני שלי במשך שנים לא מעטות, ישן. חימם לי את הלב לפגוש אנשים טובים (אנשים ממש טובים יש שם). נכנסתי לראות את הפינה המעופשת שזכיתי לכנותה ה"אופן ספייס שלי" תקופה לא קצרה. כמה למדתי לשנוא אותה ואת החשיבות המצומצמת שהיא גרמה לי להבין שיש לי. מוזר, אבל חימם לי את הלב לראות גם אותה. פתאום ממרחק - וזה די מדהים לראות כמה גדול יכול להיות מרחק שנוצר אך לפני רגעים ספורים - הנוסטלגיה גורמת לעבר להיצבע בורוד.
הלוואי ויכולתי לייבא את היתרונות מפעם אל ההווה.
בינתיים במשרד החדש אני מתחילה לזהות ניצנים של תחושה רגועה. האטרף שליווה את הימים הראשונים שם שוכך לאיטו, אני כבר מזהה פרצופים מוכרים בבוקר ונוצרת אווירה חמימה. האמת, אני די מבסוטה מעצמי על הקליטה החברתית המהירה. אתמול היה היום הראשון בו גם מבחינה מקצועית הרשיתי לעצמי לנשום לרווחה קצת. ההרגשה הזו, being overwhelmed, שככה קצת. אני מעזה לומר שאפילו די נכנסתי לעניינים. לא רע בשביל שבוע וחצי. במקביל, אבל, מסתבר שקליטה חברתית מהירה פירושה גם חשיפה (אולי מוקדמת מדי) גם לחרא במקום החדש. פתאום האוזן שלי משתתפת בדיוני אינטריגות ורכילויות משרדיות, ואנשים לא חוששים לשפוך רעל על אחרים במחיצתי. פוליטיקה משרדית - בעעעעעע.... אף פעם לא הייתי חזקה בה, תמיד שנאתי אותה, לאחרונה אני מבינה שהיא חלק בלתי נמנע מהחיים בארגון ושאני חייבת לשחות בה כדי להתקדם. בעעע כבר אמרתי?
לפני 15 שנים. 26 בפברואר 2009 בשעה 17:57
