1. נו בסדר, אז אני לא האישה הרומנטית ביותר בנמצא. לא מתעלפת מזר פרחים, לא זה מה שיקנה אותי. הרבה יותר מרגש אותי לפתוח את המקרר בערב בו אני מגיעה מאוחר, ולגלות שהוא זכר לקנות לי נענע. אבל וואללה, לכל אחד יש קווים אדומים. ימי הולדת מחייבים ג'סטות ייחודיות. גם יום המשפחה, או בגירסה השוביניסטית והראוייה יותר שלו - יום האם. יום חגן של הנשים באשר הן, מחייב, לעניות דעתי, התייחסות מיוחדת מצד בן הזוג. ובקטע הזה נפלתי ביגטיים. זיכרון של דגזהב יש לו, לנ'.
2. על אף האמור בסעיף 1 דלעיל, יש לי בעל הכי אוהב בעולם. ובכל זאת, אני מבלה חלק מזמני - לעיתים יותר ולעיתים פחות - בחיפוש אהבה בחוץ. או כמו שהגדרתי זאת בעוז לפני יום יומיים, אני צריכה מחזר. מחזר נמרץ שלא יפסיק לקוות לקבל פיסה נוספת ממני, גם אם זו לא תגיע לעולם.
3. אני מודעת לעובדה שאני פה הולכת על גבול דק, הפלירטוטים שלי האלה אמנם לא מובילים למימוש, אבל ההבדל בין פלירטוטים טקסטואליים עם מי שאינו בעלי ובין להזדיין עם מי שאינו בעלי לא תמיד משנה. יש בשניהם חוסר נאמנות, וזה כשלעצמו גבול שאני לא רוצה לעבור. כנראה ההגדרות שלי לגבול ולמה שעובר את הגבול תלויות בצד עליו קמתי באותו יום, כי מה שנמנעתי לעשות אתמול, אני לא בהכרח נמנעת ממנו היום. גבול דק כבר אמרתי?
4. אני משחקת באש, מעמידה את עצמי במקומות בהם אני יודעת שאיאלץ "לריב" עם עצמי על ההחלטה המתקבלת. אני אוהבת לשחק באש, תמיד אהבתי. זה משרת לי נפלאה את הצורך בריגושים. יש בזה פלפל שמרטיט לי את השיגרה. יש בזה משחק מנטלי אינפנטילי ומאוד נעים. אני מייצרת אקשן כשאין אקשן. אני גם כמובן מסתכנת ולא תמיד (oh, who am I kidding, בדרך כלל לא) לוקחת סיכון מחושב. סיכון מחושב זה הלא חארטה. מה כיף במחושב? איפה הריגוש במחושב? זה צריך, זה ח י י ב, להיות לא מחושב בעליל כדי ליצור את התחושות הנדרשות אצלי בפנים, אצלי למטה.
5. וכמובן שלתוך כל הנ"ל משתלבות בהרמוניה נקיפות המצפון הקיצוניות שאני סוחבת על גבי חודשים לא מעטים. הסיכונים שבחרתי לקחת העמידו בסיכון לא רק אותי, אלא גם מעגלים קרובים אליי המכילים אנשים שאני אוהבת. ואני לא יכולה לעשות להם את זה.
6. חזור לסעיף 2.
7. לופ אינסופי משכר, זו אני. נעים מאוד. כיף אצלי. שגעת. (באמת!)
לפני 15 שנים. 24 בפברואר 2009 בשעה 18:27