שבוע חדש עם אנרגיות ישנות. לא התחיל משהו. יש עליי מן ליאות כזו לא מוסברת, לא ברורה.
יצא לי לשים לב אתמול שרוקנתי עצמי מבחירה מלוויינים שונים ומשונים. לראשונה מזה למעלה משנתיים וחצי שאין לי איזה קשר כזה, ברמה כזו או אחרת של אינטנסיביות ושל אינטימיות, שמלווה אותי מהצד ומקיים חיים משל עצמו.
הראשון שהיה נשאב פנימה לקיום שלי בצורה כלכך אינטנסיבית, ויצר הרגלי תקשורת והזנה שלא ידעתי שגלומים בי.
השני לקח את המושכות והחליף את הראשון באופן טוטאלי. טוטאלי עד כדי כך שידעתי דרכו להגדיר את הצורך הזה שלי. צורך בקשר. והיום לא. היום שקט אצלי.
אילו היה זה תלוי לחלוטין בי, שקט כזה לא היה מתקיים. הייתי ממשיכה להיצמד אל לוויין מסויים. רק שלצערי הלוויין הזה בחר שלא להישאר רק לוויין, והעדיף לשבור מסלול. לנתק עצמו מהאורביט. וכתוצאה, להשאירני חשופה.
והיום שקט אצלי.
סוף השבוע הזה, שהיה רגוע בתוכניות ועתיר בהורמונים (כן גילשר, מחזור), נתן לי הזדמנות לחשוב. לחשוב קצת על השקט שאצלי. יש משהו מאוד מאיים בשקט, שהלא כיצד זה הגיוני בכלל להיות בשקט ולא להשתגע? איפה ה-raison d'être? איפה הפלפל והאקשן? איפה הצורך לחשוב מהר כדי לכסות עקבות (יואו, אני כלכך שרוטה)? אבל לצד זה, יש בשקט גם משהו מדיטטיבי. רוגע, שלווה, אין צורך להביט מאחורי הכתף כל הזמן. משהו שלם ונכון.
אבל אשקר לעצמי אם אומר שעבר לי. לא עבר לי. אני נלחמת, יש ימים שיותר ויש ימים שפחות, אבל זו עדיין מלחמה. נשמות טובות ספורות שמקיפות (או הקיפו) אותי, בעיקר פה באתר, מתעקשות להצהיר עבורי שמדובר במלחמה אבודה. שהיצר יגבר על הרציו ומתישהו, במוקדם או במאוחר, אמצא עצמי שוב בוגדת. ואני, אני שונאת לצאת בהצהרות. מהיכרות בת שנים (מועטות! (: ) עם עצמי אני יודעת שלא נכון לי לצאת בהצהרות. כמו עם דיאטה - המילה הזו, ההצהרה הזו, המחוייבות שנלווית להצהרה, הן הן אלו שגורמות לי לשבור את הדיאטה 5 דקות אחרי שהצהרתי עליה. דווקא לעצמי, הפוך על הפוך. אז אני לא יוצאת בהצהרות עתידיות מפוצצות. כמו שחברה טובה שלי כותבת על עצמה, "אני חיה לי מיום ליום... ועדיין לא יוצאת בהצהרות בומבסטיות". (פלוס מינוס).
(כן, אני מחפשת אישור ל- והכרה ב-התנהגות הזכה שלי).
(כן, אני יודעת שזה דפוק).
(כן, ברור לי שזה לא המקום).
לא אכפת לי!
לפני 15 שנים. 15 במרץ 2009 בשעה 16:18