רציתי לומר ל?ך שאני אוהבת אותך. שאת חתיכת בנאדם מדהים.
רציתי לומר לך שאני לא מקנאה בך על מה שאת עוברת, ושאני נפעמת לאור היכולת הזו שלך להיכנס לתהליך הזה בעיניים פקוחות ומודעות, עם כל ההשלכות הכרוכות במה שאת עושה.
רציתי לנחם אותך ולומר לך שבסופו של דבר כולנו אנושיים, ושזה טבעי להתבלבל, במיוחד כשמדובר בהחלטות משנות חיים.
רציתי לחזק את ידייך ולהיות שם לצידך ועבורך.
במקביל,
כבר שנים שאני לא מבינה מה את עושה שם. איך יכול להיות שהחברה שלי שאני כלכך אוהבת קיבלה החלטה כזו הזויה, ובחרה בכיוון כלכך נמוך שלא מכבד אותה.
כבר שנים שהחברות שלנו מוגבלת ביסודה, ולא יכולה להתרחב אל מעבר לנו שתינו, כי - בואי נודה על האמת - מדובר באדם פשוט דוחה. ממש לא נעים להיות במחיצתו.
אני מתה, מההיבט הצר שלי כחברה שלך, שתעיפי אותו כבר לאלף עזאזל. עכשיו גם נוסף לזה אלמנט אישי אגואיסטי, שמעדיף שאם כבר פרידה, אז אולי כדאי שגם תהרגי אותו על הדרך, או לפחות תחתכי לו את מיתרי הקול.
אז בינתיים,
אני נזהרת ומשתדלת לשמור על ארשת אובייקטיבית, ורק לצפות מהצד ולתמוך ולתמוך ולתמוך.
כמה נחמד שאת לא קוראת פה והנה, אני יכולה לוותר על ה-PC לרגע ולבטא את דעתי האמיתית.
לפני 15 שנים. 17 במרץ 2009 בשעה 12:13