לא מסוגלת לאמץ לעצמי דפוסים דיפלומטיים ראויים של דיבור, התנהגות, לבוש.
האמת, לרוב אני חושבת שזה ממש חיובי, העניין הזה. צעירה (שלא לומר אינפנטילית) לנצח.
בטח מגיע מתישהו השלב בו זה הופך להיות פתטי עד מאוד, אבל מבחינתי השלב הזה עוד לא הגיע.
לשיטתי ולראייתי, אני אחלה.
אין ספק שיש בזה גם מן השלילי. כאחת שתישאר צעירה לנצח, פוטנציאל ההתקדמות שלי מוגבל. אין הרבה ילדות קטנות בתפקידים רמי דרג.
אבל זה בסדר, זה מחיר קטן לשלם עבור סם החיים.
----------------------------------------------
ואז הגיע יום האתמול, שהוכיח לי שאני לא יודעת מהחיים שלי.
מסתבר שאני לא עוברת כצעירה מאגניבה וזורמת מול כולם.
אתמול ניגשת אליי אחת הבכירות במחלקה, אישה כבת 40+, עם משקפיים עגולים ושיער כבשה מתולתל.
אומרת לי, הדודה, שהגעתי לחברה היא משב רוח רענן, ושזה כלכך נחמד שעוד מישהי כמונו נמצאת פה.
כשעיוויתי את פרצופי כלא מבינה למה כוונתה, היא המשיכה והסבירה שאם כבר יש פה בנות, אז הן ילדות בנות 20 וקצת ומה הן מבינות מהחיים שלהן. היא (הדודה) וחברתה הבכירה (הקצת פחות דודה ממנה, יש לומר), הן חברות מאוד טובות. החברו?ת הזו ניזונה מהסטטוס הדומה - נשים בוגרות ומבוססות, בעלות משפחה ורגליים על הקרקע. ומכיוון שאני גם כזו, היא היתה שמחה אם נבלה קצת יחד ונכיר זו את זו. אולי אפילו אשב עם ה"בנות" לארוחת צהריים.
אהההההההההההההההה..................
אני נחשבת אצלן לאחת כמוהן......................
אני דודה..................
מי אמר משבר גיל 35 ולא קיבל?
לפני 15 שנים. 7 באפריל 2009 בשעה 6:41
