Realitivity

לא פשוט איתך. בכלל לא.

עשיתי בחירה שאני מתכוונת להמשיך ולממש כל חיי, וברור לי שהיא באה עם מחיר. ברור לי שזה אומר להשלים עם פשרות כואבות לעיתים, להתרגל (כן, אני עדיין מתרגלת, כל הזמן) להבדלים בינינו, לקבל את זה שאני לא היחידה המכתיבה את הכיוון בו מתקדמים חיי וחיי משפחתי. וזה לא קל, בטח לא לאגואיסטית שכמותי. לפעמים זה כלכך קשה. מילא אם 'לפעמים' היה מושג שמתאר דקה פה, שעה שם, אבל לצערי הוא גם כולל תקופות של חודשים. כמו עכשיו.

אם ישאלו אותך בטח תגיד שאני לא מפסיקה להתלונן כל הזמן. ואני דווקא חושבת שאני שומרת את העיקר ואת האמת בפנים. צוברת. לא מצליחה לייצר איתך דיאלוגים כמו שמתאים לי, אז נסוגה ומוותרת. וצוברת.
כן, זה תוואי שנראה לי מוכר. לפני כשלוש שנים, אם אני מפשיטה את העניין מלווייני צירוף מקרים, הוא הוביל אותי לכאן, לאתר הזה, לבגידה, לבדסמ.

יש משהו בחווייה הזו של כאב וכניעה, שריכך בי את המטענים. שהפיג את הכעסים. האינטנסיביות סביב זה גם הפנתה לי את הראש, גם אם לרגעים, הצידה, לא לכיוון האש. וזה נתן ללהבה צ'אנס לגווע.

איזה כיף היה בלי מטענים.

אבל לא ישיל עורו הנחש, והכעסים שבו אליי. והיום אני שוב כועסת וטעונה. מתרככת כל הזמן אל עבר הרעיון הזה, שהלא אם אתה ער למצוקות שלי ובכל זאת מקיים אותן, מגיע לך בכלל שא?ש?מ?ר עבורך?
וכמה שהבריחה קורצת. כמה שהיא קלה ומזמינה וזמינה ומבטיחה. כמה שהיא מושכת. עד כדי כך שהיא אפילו יוצרת רציונל שלם סביבה, שנותן לגיטימציה לבצע אותה.

כן, בהחלט הייתי צוללת עכשיו למעמקי סשן שישכיח לי הכל. כזה שקמים ממנו עם סימנים לשבועיים. שממשיך להרגיש הרבה אחרי שנגמר. שיוצר בועה סביב המוח, כזו שאף כעס לא יכול לחדור.