Realitivity

מורן השתתקה לכמה שניות כשמי שהיה בצד השני של הטלפון כנראה ענה לה.
הייתי המומה. היא דיברה עליי? יש סיכוי שהיא דיברה עליי?? בדיוק באותו רגע
היא הרימה את ראשה וראתה אותי עומדת שם. היה נדמה לי שהיא נבהלה לרגע.
מהר מאוד ניכר כי היא התעשתה, "מה את עושה? לעזאזל מיכל, זו שיחה אישית,
אודה לך אם"... הסתובבתי ופניתי לסלון. זה היה מאוד מוזר אבל לא חשבתי שזה
חשוב כלכך. אוכל להתעמת איתה אחרכך; הרי לא ניתן להעלות על הדעת שהיא דיברה עליי.

נכנסתי לסלון. הוא היה די גדול; מורן ושמוליק חילקו אותו באמצעות הרהיטים לשני
'חדרים' - חדר משפחה וחדר אירוח. הלכתי לפינת האוכל, היכן שהכנו את הבופה,
והתחלתי להגיש יחד עם ליאת. כל אחת נשאה מגש עם כוסות. קיבלתי תחושה לא נעימה,
כאילו אני לא שייכת לשם. היה באוויר ניחוח של התרגשות, אבל בכל פעם
כשהתקרבתי מספיק לקבוצת אנשים משוחחים השתררה דממה, השיחה גוועה לפתע.
זה קרה מספר פעמים והתחלתי לתהות מה קורה שם. ליאת, לעומתי, השתלבה בקלות.
כשהיא הביאה עימה מגש עם כוסות מלאות ראיתי איך היא מצחקקת עם קבוצת האנשים
הגדולה. אחד הגברים בקבוצה חיבק את כתפה באופן שנדמה כאילו הם מכירים לא מהערב.
חלק מהנוכחים הביטו לכיווני, כולל ליאת, כאילו מודדים אותי. ואז ליאת ניגשה אליי והציעה
להחליף אותי, כדי שאוכל לצאת להפסקה קצרה.

שמוליק ניגש אליי ואחז בזרועי, "בואי מיכל, יש מישהו שאני רוצה להכיר לך".
הוא הציג אותי בפני בועז, הבוס שלו, ודותן, אחיה של מורן. שני הגברים נראו כמתעניינים
מאוד בי, בחיי, במשפחתי, עבודתי וכו'. ממש חקרו אותי. וכמה שזה היה לי מוזר, זו גם
היתה הפוגה מהתחושה החזקה של ניכור שליוותה אותי עד אותו רגע. לקחתי לידי כוס
יין, לגמתי, והתחלתי להשתחרר. אחרי כחצי שעה אספה מורן את הנוכחים לכיוון חדר
האירוח והכריזה ש'מתחילים'. לשמע ההכרזה החלה תכונה אצל הנוכחים וניכר שכולם
מתרגשים. חשבתי לעצמי, "מה למען השם קורה פה"... עברתי לכוס היין השניה (אני
לא שותה בדרך כלל) והרגשתי קצת מסוחררת. דותן שחרר לי את הכוס מהיד, אחז בידי
בחוזקה והנחה אותי לעבר חדר האירוח. הכסאות והספות סודרו מחדש בצורה של חצי סהר,
ובמרכז הוצב שולחן קפה ארוך. האורחים עמדו או ישבו סביב השולחן. דותן הוביל אותי
למרכז החדר ואני, מסוחררת וקצת מבולבלת, נשענתי עליו והמשכתי ללכת. מורן עמדה לפני השולחן ופנתה לנוכחים.

"ציפיתי לערב זה זמן רב", היא אמרה. "מיכל מתעניינת בזכויות מיעוטים זה זמן רב. מה שהיא
לא יודעת, זה שהערב היא תעזור לאסוף כסף למען מטרה נעלה זו". לשמע הצהרה זו פרצו
חלק מהנוכחים בצחוק. העדפתי לעמוד מאחור, והתחלתי לפסוע אחרונית בצעדים מדודים,
אבל מישהו לפתע אחז בזרועותיי. קפאתי. "הביאו אותה הנה", ציוותה מורן. ליאת וסמדר
(מכרה שלי מהיוגה) תפסו כל אחת יד אחת שלי, והרימו אותי על שולחן הקפה. התנגדתי,
אבל לא בתקיפות. לא ידעתי מה עומד לקרות. פניי הופנו לכיוון האורחים, זרועותיי הוחזקו,
וליאת אחזה בשערי בידה, כך שהכריחה אותי להביט בקבוצה.

מורן חייכה ואמרה לי להירגע, "זה לא יהיה כלכך נורא, אנחנו רק עורכים מכירה פומבית קטנה
של פריטי לבוש". החדר נמלא קולות צחוק, ואני הייתי המומה, יותר מדי בהלם על מנת להגיב,
על מנת לצרוח. מורן נעמדה ליד השולחן, "כמה עבור הצעיף?" היא קראה. אורח אחד הציע
שקל אחד, אחר הציע שניים, המכירה נמשכה והגיעה ל-5 ש"ח. אז מורן קיבלה את ההצעה,
התקרבה אליי, וכמעט תלשה את הצעיף מצווארי. צרחתי; יד כיסתה במהרה את פניי. הצעיף
הוחדר אל פי בברוטליות ומילא אותו לחלוטין. לא יכולתי להוציא אותו שכן ידיי היו עדיין אחוזות
היטב. אנשים החלו להתיישב ונראה כאילו כולם יודעים מה עומד לקרות. "הפריט הבא", אמרה
מורן "יהיה החולצה שלה". הצעות התחילו לזרום ומורן התקרב קצת אל עבר השולחן עליו עמדתי.
החלטתי לנצל את ההזדמנות ולבעוט בה, אבל זו היתה טעות מרה. דותן ובועז תפסו לי
את שתי הרגליים, כל אחד אחז בקרסול וכל אחד גם לקח לעצמו את הזכות למשש את ירכיי
מתחת לחצאית, לשביעות רצונם של האורחים האחרים. ייללתי לעצמי מעוצמת ההשפלה,
אבל לא היה לי מפלט.