פקחתי עיניים במצב מאוזן, שכובה על גבי על אותו שולחן קפה. רגליי פשוקות, קשורות כל אחת לרגל שולחן אחרת, ידיי מוחזקות על ידי ליאת וסמדר מאחורי ראשי, מוקפת אנשים. מורן עומדת מולי וסוטרת לי. סטירה אחרי סטירה, הראש שלי טס מצד לצד, הלחיים בוערות. פקחתי עיניים. מורן חייכה והצהירה, "היא מוכנה". דותן עמד ליידי, אשתו מפשילה את מכנסיו באופן טקסי משהו. היא ליטפה את איברו שנזקף גם בלי עזרה.
כשהוא חדר אליי זה היה חזק; זה היה נוקב. צרחתי לתוך הגאג המאולתר שבפי, מה שגרם לכולם להתפוצץ מצחוק. הרגשתי כלכך קטנה. אפילו דותן הפסיק לרגע. רק לרגע. הוא בעל אותי כלכך בכוח, יותר ממה שחשבתי שניתן. כל נעיצה שרפה לי את הבפנים. כשהצלחתי איכשהו לפקוח עיניים לרגע, והבטתי בו, היה לו מבע מלא זעם, מלא טירוף. כשסיים איתי דותן נשלף החוצה מגופי והתקרב אל ראשי, נעמד מעליי כשזרע מטפטף מאיברו על פניי. הוא הרים רגל אחת על השולחן ליד ראשי, וביקש מליאת ומסמדר שיבואו ויעמדו לצידו בפוזה של מעודדות, והוא, המנצח בגראנד פרי, או משהו. דליה, אשתו, צילמה אותם (ואותי). אחרכך גם הן שמו כל אחת רגל על השולחן משני צידיו, מאגפות את רגלו, ושרית צילמה. ניסיתי, באמת שניסיתי, להתכסות איכשהו, אבל זה היה בלתי אפשרי בתנוחה הזו. אחרי דותן, באו האחרים, ופשוט עברו עליי בתורות. הפרצופים שלהם התמזגו זה בזה ואני הייתי רק ערנית למחצה.
איבדתי את ההכרה שוב. חשבתי על דני ועל דניאל, בתי. דמיינתי את עצמי איתם על החוף בחופשתנו האחרונה. היה לי נעים, חמים, כיף. היה נדמה לי שאני רואה את בני מגיע עם כוס משקה קר, מאיים לשפוך אותה עליי.
התעוררתי בבהלה רק כדי למצוא את אריק בעודו מעביר בקבוק בירה על המפשעה שלי. העניינים נרגעו משהו, היה שקט בבית. האורות בחדר כובו ומישהו הדליק נרות. הפה שלי היה חופשי, מישהו הוציא ממנו את הצעיף, וגם ידיי ורגליי שוחררו מהאחיזה. אריק עזר לי לשחרר את קרסוליי מהחבל, ודליה הדריכה אותי בעדינות אל הספה. שמתי לב שרוב האורחים נעלמו, היו עוד כמה אנשים ששוחחו עם מורן ושמוליק בפינה אחרת אבל לא התייחסו אלינו. דליה עזרה לי לאסוף את נעליי, את הביריות, את החזייה ומה שנשאר מהחולצה. את התחתונים לא מצאנו. שמתי את הביריות, החצאית והנעליים בעזרת דליה. אריק עדיין החזיק את החולצה והחזייה. מורן התקרבה ואמרה, "אריק, בוא אעזור לך עם זה, הרי מיכל כבר לא תוכל ללבוש את זה. בוא נזרוק את זה". אריק עיקם קצת את הפרצוף אבל נתן לה את הדברים שבידו.
דליה ואריק נראו קצת יותר אנושיים באותם רגעים. הם ישבו על הספה לצידי, ומצאתי נחמה בעדינות שהם הפגינו כלפיי אחרי כל מה שקרה בשעות האחרונות. החדר היה חמים, ובכל זאת, לא הצלחתי להפסיק לרעוד. אירק אחז בי וניסה להרגיע את הרעד, ולראשונה מאז הועמדתי על שולחן הקפה, הפסקתי לבכות. לא התנגדתי כשהוא חפן את שדי. הוא היה עדין למדי, ואיכשהו הרגשתי מוגנת, בטוחה, במגע שלו. "שמרתי עבורך את טבעת הנישואין שלך", אמרה דליה, "רוצה אותה בחזרה? כן, בטח... אבל, את יודעת איזו פנטזיה יש לאריק? ממש רלוונטית, אולי תסכימי לעזור לו להגשים אותה? זה יהיה משמעותית קל יותר ממה שנאלצת לעבור עד עתה". הנהנתי בהסכמה. ידעתי שאין לי באמת ברירה, והרגשתי נוח יותר כאן על הספה לעומת שם, בסביבתה של מורן. והם היו כלכך חביבים. רציתי לשמר את זה בכל מחיר.
לפני 15 שנים. 23 ביולי 2009 בשעה 15:58