אנשים לא משתנים. לא באמת. המוצלחים שבהם לומדים עם הזמן איך להסתיר את הפגמים שלהם
יותר טוב. לא באמת לעבוד עליהם. לא באמת לשפר אותם. המוצלחים פחות, נדמה כאילו דורכים
במקום. ואז לצידם של שני אלה יש עוד סוג. אלה שמודעים לפגמים שלהם ולא מנסים אפילו. עזבו לא
מנסים. במודע ואולי אפילו בכוונה משתמשים בפגמים שלהם. כי הם יכולים.
הדברים שהוא אמר לי. אלהים. הדברים שהוא אמר לי. יש לו מזל, לאפס המאופס הזה, שהוא מכונת
כסף. כי שם למעלה, רואים רק דולרים בעיניים, ולעזאזל עם יחסי אנוש. והוא יודע את זה. יודע, ולא
מנסה אפילו לרגע לבחון את עצמו. עבד כי ימלוך. מנהל דמיקולו. דרעק אמיתי.
אני מנסה. אלהים עדי שאני מנסה. בכל הכוח. לשאוף ולחכות. לספור. לספור, ל.ס.פ.ו.ר. רק לא
להתפוצץ, כי עכשיו זה לא כדאי. לא כדאי עד כדי בלתי אפשרי. לספור עד עשר ולקוות שאצליח לעצור
את הנשימה חצי שנה. ואז לקבל שקט חצי שנה. כי כל דבר, דורש ותובעני ככל שיהיה, יחסית למה
שעובר עליי ביומיום, יתפרש אצלי כשקט.
לפני 14 שנים. 25 ביוני 2010 בשעה 15:38
