כמה קשה לחזור לשיגרה, יה אללה. כל יום שאני מעבירה שם מנציח את התחושה הקשה שלא טוב לי. בימים אלה במיוחד, כשאוטוטו חברה טובה (ומקצוענית מעולה) כבר לא תהיה שם בגלל עוד אחת מהקפריזות ההזויות של ההוא, האפס. ולא עוזר לי לדעת - ואפילו יתכן שמקשה עליי יותר דווקא - הידיעה שעוד קצת ואני יוצאת לפגרה ארוכה למדי, ממנה אני שואפת כלל לא לחזור. יש לי טונות של אחריות, וחלק אחד בי נאחז בה בכל הכוח ומסרב להרפות, כי זה חלק ממני, וזה חלק ממה שמגדיר אותי, ולעשות את מה שאני יודעת הכי טוב עושה לי טוב. החלק השני, שעדיין קיים שם, גם אם מאבד דומיננטיות בשנים האחרונות, מת לפוצץ את הכל, ואחריי המבול.
אז היום אני עם קלקול קיבה אמיתי, אבל כזה שלא חייב להשאיר אותי בבית. and yet, here I am.
***
אז אתמול ראיתי כמה אנשים שלא ראיתי כשבועיים. לא יעזור כלום, לשמוע "יו, גדלת", כשאת יודעת שמה שגדל זה לא רק היקף הבטן, ממש לא רק, זו לא אטרקציה ענקית. כן, אני יודעת, מימדי הבטן תפחו, אין ספק. אבל איכשהו גם כל הבנאדם מסביב לבטן תפח, ועל זה אני לא מעוניינת לשמוע את אבחנותיו של אף אחד. מספיקות לי שלי האישיות. מספיקות, ובכל זאת, בואי ונאכל קרואסון קטן של בוקר. מותר לי עכשיו, לא? אחריי המבול. או בעצם, עוד כמה חודשים נתחיל לשלם. חה! אני מומחית בדחיית תשלומים. I dare me to manage to do it once it's over/. I dare me to lose all this weight.
***
נשבר לי להתייחס לבלוג הזה כאל מקום רגיש ולמדוד כל מילה שנכנסת לפה. פעם בכמה זמן בא לי לשפוך ת'זבל נטו.
לפני 14 שנים. 4 באוקטובר 2010 בשעה 6:08
