Realitivity

אמנם נשארו עוד מספר חודשים, אבל מצד שני, אין כמו מספר חודשים בשביל חפירה הולמת כמו שמתאים לי.

בתחילת הדרך, האמת, דווקא לא התעסקתי בחפירות כלל. היה לי ברור שהפעם אני נכנסת בחדווה תחת סכין המנתח ויוצאת עם תינוק מושלם וחביב. חוויית הלידה לא זכורה לי כמהלך מענג במיוחד, וזה לא כי זה כואב (כי זה אכן כואב וזה נועד לכאוב ככל הנראה). אלא כי אצלי, דווקא אצלי, זה מתמשך לחוויה שיש לה התחלה אך הסוף שלה אינו באופק, והמהלך לא מתקדם כפי שהטבע ייעד לו. אגן מעוקל. יש לי איזו פינה חביבה בה העוברים האהובים שלי 'אוהבים' להיתקע ולא להצליח להתקדם ממנה הלאה.

פעם אחת זה נגמר, אחרי למעלה מיממה, בניתוח חירום עקב מצוקה עוברית.

פעם שניה זה נגמר על שולחן המנתחים אבל ללא סכין. לפחות לא בבטן.

המסקנה החד משמעית אחרי הפעם השניה היתה שאילו תהיה פעם נוספת – מה שלאורך די הרבה זמן אחרי הפעם השניה היה מוטל בספק בכלל – היא תהיה בניתוח אלקטיבי. לדעת לקראת מה אני באה, הליך מתוכנן, קצר ונקי, צוות ייעודי ולא חירום, תינוק שיוצא לאוויר העולם באופן נעים ולא דרך סיוט מתמשך.

ועכשיו זה מתקרב, ומפלס החרדה (משתי האופציות...) מטפס. עכשיו מתווסף לו מימד נוסף, שאלקטיבי פירושו לבחור לתינוק שלי את יום הלידה. שזה חורק לי. וזה גם אומר ניתוח, בטוח, ואף אחד לא מבטיח לי שחזור של ההחלמה הקלילה שהיתה אז. בכל זאת, זו כבר לא תהיה פעם ראשונה.

לצד האופציה הזו, יש את האופציה המוכרת, לבלות מלאמלאמלא זמן בחדר לידה עם צוות מתמחים שיזרז ויאלחש וינטר ויעדכן שאין התקדמות עד שאחרי 20 ו... שעות ישלחו אותי לחדר הניתוח ושם זה ייגמר איכשהו. ניתוח או לא. אופציה שההחלמה הכרוכה בה מרגישה לי בכל מקרה מסויטת יותר מאשר באופציה הראשונה, ולו רק מטעמי החירום – להבדיל מתכנון - שיתלוו אליה. והפעם זה יהיה בבית מלא, ולא בנינוחות של ילד ראשון, או מלון יאפי.

ומה שמצחיק, מעל כל זה, זה שאת הצורך בהתעסקות וחפירה, אני מוצאת איך למלא, כל פעם מחדש. לא משעמם אצלי, אפילו כשאין אקשן.