נולדתי למשפחה ימנית יחסית, כך שהנטייה הטבעית שלי מאז ומתמיד היתה גם, ימינה. עם הזמן היא התמתנה, היו תקופות בהן סטיתי שמאלה (הצבעתי ברק פעם, שומו שמיים) עד שאיבדתי עניין בפוליטיקה הביצתית הסרוחה וחסרת המעוף שלנו. הלא ממילא יש לנו פוליטיקה סטגנטית שרק נראית מלאת חיים בגלל התקשורת תאבת האייטמים שלנו, שעושה מכל עכבר פיל.
כך שנדירים הנושאים שמריחים קצת מפוליטיקה שבכלל נוגעים לי, לא כל שכן, מזיזים לי.
ואיכשהו הדיון על הצהרת הנאמנות מטריף את דעתי.
עובדה: ישראל היא מדינה יהודית-דמוקרטית. על פניו, לפחות, עם כל הסתירות שהמונח הזה שמחבר שמן ומים מביא איתו. כך מוגדרת המדינה במגילת העצמאות וכך היא רוצה להצטייר.
עובדה: הבא להתאזרח במדינה מסוימת עושה זאת כדי להיות חלק במדינה הזו. על הגדרתה וצביונה. ואם, לצורך העניין, זו לא מטרת הבקשה להתאזרח לארץ, אז כך או כך, אין לקבל את הבקשה הזו כלל.
כך שמה לכל הרוחות הסערה הגדולה בדרישה מהמתאזרחים החדשים (בלבד) להצהיר נאמנות למקום אליו הם רוצים להשתייך? למה בארה"ב – ובטח במדינות רבות אחרות - לגיטימי להתחייב לנאמנות, ואילו כאן זה הופך לעוד דיון על דיכוי מיעוטים? גם הערבים אזרחי ישראל הם אזרחיה של מדינה יהודית-דמוקרטית. גם הם, רבאכ, היו צריכים עוד ב-48 לחתום על כזו הצהרה, או להתחפף מפה. אז היינו טמבלים אז, למה להמשיך להיות טמבלים היום? לפחות הצהרתית, שיתחייבו. בין זה ובין ביצוע יכול להיות בפועל מרחק לא קטן, אבל אז ניצור את היסוד המוסרי לגרש את כל מי שחותר תחת עקרונות המדינה.
ההצרה בחדשות:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3965516,00.html
לפני 14 שנים. 7 באוקטובר 2010 בשעה 18:22
