Realitivity

משבת לשבת חשתי את טעם הגמילה.
אמנם הביקורים שלי פה חטופים לרוב, אבל הנה, מסתבר, שהם קורים באופן תכוף למדי.
"תקלת חומרה", ציינה ההודעה. לא הרבה לקח למחשבותיי לנדוד לאפשרות שחומרה יכול להיות שווה דאטהבייס, ושיש
סיכוי שלכשתתוקן התקלה, החומר שנצבר בשרתי הכלוב יאבד. הבלוג. יאבד. התמונות. יאבדו.
פעם לא הייתי שומרת כלכך הרבה תוכן. פעם, לפני עידן הבלוג והאלבומים המקוונים.
גם הייתי מסננת. הרבה יותר. לא היה מקום לכלכך הרבה תוכן. עכשיו לא. הכל נשמר, או בעצם, את הכל שומרים עבורי.
אשלייה של ביטחון זה נותן. התוכן שלי שמור. הוא לא יישרף, או ייקרע. לא יאבד או יקח יותר מדי מקום וייזרק. הוא מגובה.
השבוע האחרון החזיר אותי למציאות. השבירות הבלתי נסבלת של האאוטסורסינג.
ומנגד, זה לא הרגיש לי *כלכך* רע, האפשרות שזה נמחק. הרי בסופו של דבר, מה שחשוב, שמור לי בראש ובלב.