Realitivity

אתמול נ' חרג מהרגלו, ובשיחה שניהלנו בערב, אחרי שהבית השתתק, הרביץ בי (מטאפורית) מתורתו, ובמילים פשוטות, פשוט נתן לי בראש. כנראה שהייתי צריכה קצת פרופורציות. מסתבר שקל לי להבריח אותן כשאני בחוסר איזון שכזה.

מצאתי את עצמי בעיקר כועסת בימים האחרונים. כועסת על בוטן שמשגע אותי עם הבכי וההתפתלויות, כועסת על הגדולה שמתחצפת, על הקטן - או בעצם הבינוני - שמיילל, ועל נ', שלוקח לעצמו את הזמן עם התחברות לבוטן, ומשאיר אותי לבד במערכה. אז זהו, שזה לא מדויק. מערכה זה הכל, כל האלמנטים הקטנים והגדולים שמרכיבים את חיינו. אחד האלמנטים הללו הוא בוטן. אין ספק שמאז שיצא לאוויר העולם, הוא בהחלט דורש הרבה. אבל כאמור, הוא רק אחד האלמנטים בחיים שמורכבים משכבות-שכבות ומשלל אלמנטים נוספים. ומאז שבוטן נולד, נ' לקח על עצמו כמעט בלעדית את כל שאר הדברים שאינם בוטן, וזה המון. אותי הוא השאיר להתמודד עם הקטניה - כשמצד אחד זה אכן כמעט רק אני, אמנם - אבל מצד שני, זה גם רק זה.

כמה ימים של שינה משובשת וזמזום תינוקי מונוטוני צברו בי תסכול שנתתי לו להפוך במהירות שיא למרמור ולכעס, ובמילותיו של נ', במקום לחבק את התקופה הזו, שכמותה לא תהיה לי עוד, אני מתחפרת במסכנות. והאמת היא שאני לא באמת מסכנה. או קונטרר. אני מניחה שהרבה היו מתחלפות איתי.

ניער אותי, אישי. ניער אותי ושינה לי את הסטייט אוף מיינד.
שיבורך.