יש משהו בלאבד הורה שמטלטל לך את החיים, שמזעזע את היסודות היציבים ביותר שלמדת לסמוך עליהם. כל
המטענים נעלמים באחת, ונותרים רק זכרונות יפים, או מיופים, כי זה כל מה שנשאר. כמו שזה נראה, הזעזוע לא
מצטמצם גם כשהקשר לא מאוד חם. בכל זאת, זה הגב האולטימטיבי שנעלם לך, וזה מסמן את סופיות החיים באופן
החד ביותר. עכשיו, כבעל משפחה, אתה הופך להיות ראש המשפחה, ראש השבט. חתכו לך שנית את חבל הטבור.
מדהים לגלות כמה פרטים על חייו של אדם כלל לא נגלים לעיני ילדיו. כמה אירועים מכוננים, כמה חוויות מעצבות, כמה
תחנות עבר. מצד אחד, אני תוהה איך זה אפשרי? איך הוא היה מסוגל? אבל מצד שני, כשאני קצת חושבת על זה, אני
מודה בפני עצמי שגם על אבא שלי אני לא באמת יודעת יותר מדי מהתקופה שלפני שהיה אבא שלי.
פרטים נעלמים שנחשפים רק עם לכת הופכים א?ב?ל למסע בעקבות ההיסטוריה, וחתיכות שמנות של פאזל החיים
מוצאות את מקומן בתוקף ההיגיון שנגלה. אז אם לא הספיק הזעזוע ה'סטנדרטי', נוספים רבדים על רבדים בכזו עוצמה
שהאבל נאלץ להידחק הצידה ולפנות את מקומו להבנות טריות ודי מפעימות.
וזה עצוב.
בכל זאת, זה עצוב נורא.
לפני 13 שנים. 20 במרץ 2011 בשעה 16:57
