נשכבת על מיטת הטיפולים. מגבת תחת ראשי, ושמיכת צמר מפנקת על הגוף. היא שמה לי סרט על השיער ומתחילה
לעסות לי את עור הפנים עם חומרים מרככים לקראת הטיפול. נהנתנית שכמותי, אני עוצמת עיניים ומתמכרת למגע.
"מה קורה עם השיער?" היא פתאום אומרת. "רוצה לחזור לטיפולי ההסרה?" לא מגעיל אותך להיות ככה שעירה?"
בשניה אני מתנערת מההזייה החמימה שעטפה אותי ומשהו מתכווץ לי בפנים. מאיפה לה לעזאזל איך אני נראית
עכשיו? את טיפולי ההסרה במפשעה ובבתי השחי הפסקתי עם הכניסה להריון, ועדיין לא חידשתי אותם. בידיעה שמצב
הש?יעור קשה, האמירה הבוטה הזו שלה נחתה לי על האוזניים באופן אלים כמעט.
אחרי חומרי הריכוך היא מתחילה לחטט לי בעור. פה לחיצה, שם לחיצה, אבל סך הכל היא אומרת שמצב הפנים טוב,
ושהטיפול יתמקד בהזנה. ביודעי שבכל תמונה מאז הלידה אני נראית כמו רוח רפאים מקומטת, הזנה נשמע לי מאוד
נכון. מסיכת זהב מנצנצת לה על פניי והתחושה נעימה. נותנים לה לנוח לי על הפנים עד שתיספג.
"תראי לי את המפשעות", היא שוב מפתיעה, "נראה כמה הידרדר המצב". לא עוזר לי לומר לה שהמצב הידרדר עד
כדי שלא נותר זכר לטיפולים שנעשו, היא מתעקשת, במבט המחייך התקיף הזה שלה לראות. אני מקלפת מעליי את
המכנסיים, ולמרות שהיא מסירת השיער שלי, וראתה אותי בעבר לא אחת במצבים שעירים, אני מוצאת את עצמי
נבוכה עד אימה ממצבי הלא עשוי, לא מוקפד. למראה המבט שהיא נותנת במשולש הפראי שגדל שם בא לי לקבור
את עצמי איפשהו. באופן משעשע התחושות שלי שם מזכירות לי תחושות מפעם. לא לוקח לה הרבה לשכנע אותי
להסיר את השיער המיותר בשעווה. תוך כדי, כשאני מסתכלת עליה, אני יכולה להישבע שחיוך מתגנב אל דל שפתותיה
בכל פעם שהיא נדרשת למשוך את רצועת הבד, לשמע זעקות השבר שלי.
בתום הטיפול אני יוצאת הביתה רעננה ומוזנת, פיזית ונפשית.
חזרו לי הפנטזיות הבדסמיות.
לפני 13 שנים. 29 במרץ 2011 בשעה 19:56
