עדיין יש לי צפצופים באזניים.
אני לא רגילה ל - וגם לא ממש אוהבת - המולה. בצד שלי, האשכנזי הטיפיקלי, שולחן הארוחה אפפעם לא מכיל כמות
נדיבה מדי של אנשים. יש לנו משפחות קטנות, הכל אינטימי. בצד שלו, המעורבב, יש קצת יותר חמולתיות, אבל גם,
במידה. וחוצמזה, גם כשיש הרבה אנשים, הם בגילאי ה-לפני ילדים וה-יש לי ילדים גדולים, אז הכל מתנהל בשקט יחסי.
היום יצא במקרה שארוחת ששי היתה גדולה ומרובת משתתפים, וכללה גם כמות נדיבה יחסית של ילדים. מהסוג
המרעיש. את החלק האקטיבי נטלו, בשמחה יתרה יש לציין, הילדים הפרטיים שלנו, ויצא שכל הערב התנהל באוקטבות
גבוהות. לא שיש בזה משהו עקרוני רע, היתה שם הרבה שמחה, אבל במצבי הנוכחי זה פשוט היה קשה מנשוא.
ומילה שתיים על מצבי הנוכחי - מחזור ראשון אחרי הלידה. מחזור ראשון מזה שנה, בעצם. פשוט כבר הספקתי לשכוח
אילו השפעות הרסניות יש לתופעה המרגיזה הזו עליי, והערב הרעשני מדי, המוני מדי, צפוף מדי, יותר מדי הזה שעבר
עליי, הזכיר לי יופי טופי, ובעוצמות מוגזמות.
יש לי פאקינ' חור בראש ובא לי לישון שבוע. בעולם האמיתי, עם זאת, יש לי ככל הנראה כ-3 שעות.
אז לפני שגם אלו ייעלמו לי, לילה טוף.
לפני 13 שנים. 25 במרץ 2011 בשעה 21:14
