ביום הזיכרון מצאתי את עצמי צופה בסרט באחד מערוצי הילדים, עם הילדים. סרט על - איך לא - משפחה שכולה, בה הבן הגדול (טל מוסרי) נפל, והמשפחה מתקשה להתמודד עם ה-הלאה. לא מדובר ביצירת מופת קולנועית (ע"ע טל מוסרי), ובכל זאת, נדבקתי למסך ולסיפור, ושלא כמו ילדיי, שצפו בריתוק אך בנונשלנט יחסי, מצאתי את עצמי נעצבת עמוקות, עד כדי דמע.
זה לא עניין של מה בכך עבורי, לדמוע. זה לא קורה לי הרבה. קל וחומר ממש לבכות. מנעד הרגשות שלי לא מאוד רחב ביומיום, מה שהפך את הדמע הבלתי צפוי הזה לעוד יותר מפתיע.
+++
באותו ערב, ערב יום העצמאות, נסיכתנו הגדולה-קטנה הופיעה על בימות היישוב כחלק מלהקת המחול הייצוגית. חודשים שהיא והBFFית שלה מתאמנות בטירוף על הקטע. ראיתי אותו עשרות, אם לא מאות, פעמים. צעדים משונים שכאלה; ביני לביני תהיתי איזה מין ריקוד משונה מבשלים לנו שם. אבל על הבמה, עם מוסיקה ותאורה, תלבושות ואיפור (הזכיר לי בלרינות עם האיפור הכבד והגרוטסקי שקיבלנו הדרכה מדוקדקת כיצד לבצעו), ובעיקר, עם עוד כמה וכמה בנות, פתאום הצעדים הלא ברורים קיבלו חיים, והיתה שם הרמוניה מופלאה. באמת ריקוד מקסים, וזה לא רק כי אני לא אובייקטיבית.
ושוב מצאתי את עצמי דומעת. מגאווה הפעם.
http://www.youtube.com/watch?v=u7K72X4eo_s
לפני 13 שנים. 11 במאי 2011 בשעה 17:31