חודשים שאני שופכת רעל על הבנאדם הזה באופן רציף. מצחיק, אבל ממש נוצר מעגל, שבתחילתו היה מורכב מעובדים (ממורמרים) של אותו האיש, ולאט-לאט הפך להיות מורכב מבעיקר לשעברים. אחד-אחד הם נושרים, בין אם כי פוטרו ובין אם כי התפטרו, שכן המשא שנוכחות האיש הטילה עליהם הפך להיות כבד מנשוא. ואני איתם, באותו מקום, מול אותו עבד (כי ימלוך) וחשה תחושות זהות.
ביום בו גיליתי שאני בהריון, פחות או יותר לפני שנה, כבר גמלה בי ההחלטה שמחופשת הלידה, למקום הזה ולאדם הזה, אני עושה כל שביכולתי על מנת שלא לחזור. זה לא צעד קליל עבורי, המחושבת והשקולה, אבל זו לי הפעם הראשונה בה התחושות כלכך חזקות, כלכך חד משמעיות, עד כדי שאני ניצבת מולן כמעט חסרת אונים. לא חוזרת.
תשעת חודשי ההריון במשרד לא היו קלים. אבל הם לא היו קשים יותר מכל יום אחר. העבד המשיך בשלו, ויצר סביבת עבודה מדכאת ומלחיצה, בה לאף אחד לא באמת בא לתרום ליונק הקרדיט הנכלולי, אבל גם לאף אחד אין הרבה ברירות. אני התמסרתי בגיל לשגרת יומי החדשה, שכללה - על הבוקר, כל בוקר - סימון X גדול נוסף בטבלת הייאוש הוירטואלית שלי.
ואז ילדתי. מכל מי שסובב אותי בחיי, העבד היה זה שהמזלטוב שלו היה הכי אנמי, הכי סתמי, הכי עקיף, לא אישי, צבוע. מה שהלם באופן מלא את האדם. חופשת הלידה החלה, ובלי שאשים לב, ירד מכתפיי משא ענק. הימים חלפו להם, ובד בבד עם הרומן המטורף שפצחתי בו עם בוטן, אני שמה לב שמשהו בי השתחרר, נושם מלוא הריאות, חופשי!
לו רק כדי להחשיך את יומי, מצא העבד דרך חדשה להתעלל בי מרחוק, והתחיל לשחק עם ההטבות המגיעות לי על פי חוזה ועל פי חוק. על אף שמולו שמרתי על ארשת פנים חתומה, הדבר בער בי. פתאום, אפילו מרחוק, הכלב מצליח לייצר בי שוב אגרסיות שלא מתאים לי להרגיש. ברור לי כשמש שאם אקח אותו לבית משפט הצדק (שעמי) ינצח. אין לי כל ספק. אבל זו לא טקטיקה שאשמח לבחור בה. כמו בכביש, גם בקריירה, נראה לי שעדיף להיות חכם מאשר צודק.
אז אני שומרת על איפוק. ו... אההה, כמעט שכחתי. התפטרתי.
לפני 13 שנים. 7 במאי 2011 בשעה 7:11
