עוד יום שישי שיגרתי של סוף חורף קריר.
אני מביט בה ומסנן "תתלבשי יפה. יוצאים לאכול."
היא יורדת במדרגות המפותלות המוליכות לסלון הצימר גאה בעצמה. רחוצה, מאופרת ומבושמת. מענתזת כמו שרק היא יודעת. יש לה גוף סוף הדרך והיא מודעת לכל סנטימטר שבו.
"עמדי כלבה" אני אומר לה והיא כמובן נעמדת בפיסוק רגליים. הפעם על שתיים.
"תפשילי גרביונים ותחתונים" היא מצייתת ללא שאלות. מאולפת היטב. הגרביונים האופנתיים ותחתוני התחרה מופשלים עד מתחת לבירכיה. היא מחכה לפקודה הבאה, אך זו לא באה.
במקום פקודה חדשה משתחל ויברטור שחור וגמיש אל בין ירכיה. הכוס הרטוב מקבל אותו בהכנסת אורחים חגיגית, כיאה לליל יום שבת. לויברטור מחובר חוט חשמל ובקצהו קופסת סוללות ומתג הפעלה. אני מחזיר את תחתוני התחרה למקומם ומורה לה לעשות כך גם לגרביונים האיכותיים. מקבע היטב את קופסת הסוללות ומתג ההפעלה למותניה. "עכשו את מוכנה כלבה. אפשר לצאת".
עיניה בורקות. חוסר הוודאות מרגש אותה. פוסעת בצעד מהוסס, עקב בצד אגודל. בוטחת לחלוטין באדונה, אך אינה מסתגלת בקלות להרגשה המוזרה של הויברטור השחור והגמיש הממלא את נקביה.
באדיבות רבה אני פותח את דלת המכונית ואומר "הכנסי כלבה". היא נכנסת ומתיישבת. מצייתת. תנועותיה מאולצות ומחשבותיה מרוכזות כולן בדבר הזר והמוזר התקוע עמוק בתוכה ובציפיה הדרוכה לפקודה הבאה של אדונה.
אני מתיישב במושב הנהג, מסובב את המפתח במתג ההנעה ולוחץ על המתג החשמלי הצמוד למותניה. בו זמנית נשמעות נהימות המנוע ונעימות הכלבה.
היא רוטטת. מתפתלת. גונחת. מבקשת לגמור. אני שולח יד ומכבה את המתג הצמוד לירכיה. היא עדיין מתנשפת. נצמדת ולופתת בכמיהה את ידי השולטת במתג המפעיל ומכבה אותה.
נסיעה קצרה. פותח קלות את חלון הרכב. משב רוח חורפי, רענן וקריר מצנן קמעה את להט גופה. היא רועדת. מצפה בהתרגשות לשכרון רצונו הבא של אדונה.
חוף הים חשוך ורק איוושת הגלים נשמעת כמוסיקת רקע נעימה. אורות המסעדה מקדמים את פנינו בברכה. בוקעים מתוך האפלה העטפת את החוף והגלים.
הרכב מחליק לחניה פנויה בין מגוון המכוניות הרב. מגרש החניה "עמוס". אני מסובב את המפתח ומנוע המכונית דומם באחת. שקט מוחלט.
"צאי כלבה". היא פותחת את דלת המכונית ויוצאת בחשש. צועדת בהיסוס לתוך הלא נודע.
לפני 13 שנים. 24 במרץ 2011 בשעה 22:06
