שנתיים לא ביקרתי כאן...
משהו השתנה?
שנתיים לא ביקרתי כאן...
משהו השתנה?
לפני שנים כתב למגרה שיריו
אושרו הרב ויסוריו
היום אותה המגרה מקלט נפשו
שהתכווצה לריק אפל
שנמלאה בערפל
אולי נשאר עוד זיק לוחש
האם תקוה עדיין יש?
היום כותב הוא המחאות
מונה מעות וגם צביעות של מחמאות
קונה, מוכר, עובר ושב, יתפנה בהמשך,
אף פעם לא עכשו, כך עוברים להם חייו.
וכל שנה טופח ממונו וכל כיפור עושה הוא חשבונו
ונשמתו, אשר כלא במגרה, זועקת בדממה
אוטם אזניך, נועל ליבך
וממשיך לספור את ממונך.
(מוקדש לך חבר יקר)
אומרים, שחתולים הם יצורים עצמאיים.
אומרים, שחתולים לא נקשרים לאדם אלא למקום.
אומרים, שחתולים אינם ניתנים לאילוף.
אז מה אם אומרים?
לא מזמן אילפתי לי חתול סורר.
אילוף שלם ומוחלט.
ככה זה יצא.
לא יכול
לא יכול לכבוש
לא יכול לכבוש את יצר האילוף.
אם רק היה חתולה - אולי הייתי משאיר אותו אצלי...
מועדון הבדסם ממוקם היה באחת השכונות השקטות בעיר.
בשעת חצות זו המקום הנוסף היחיד, בו ניתן למצא שקט כזה, הוא בית הקברות העירוני.
אבל המתים לא רוקדים. וגם אם היו - אנחנו רצינו לרקוד את ריקוד החיים.
דלת כניסה אטומה ומאיימת קיבלה את פנינו. לידה פעמון מאיר.
לחיצה קלה בפעמון ואחד עלי באבא ענק קידם את פנינו.
גם בלי ארבעים שודדים נוכחותו בהחלט מרשימה.
תיירים הסברנו. אוקי - הכנסו. בבקשה.
נכנסנו.
הגברים בלבוש אלגנטי - רק מה? שחורים מכף רגל ועד ראש קרח.
הנשים בשמלות ערב ממגזין האופנה האחרון - רק מה? נראה שכל השמלות עברו צביעה מוחלטת לשחור בוהק. על העקבים לא ארחיב.
והם רוקדים. כולם רוקדים.
טנגו ארגנטינאי.
שקט, רגוע, תשוקתי ומחשמל.
הגבר מוביל כרצונו. האישה מובלת כרצונו.
הרחבה מלאה בכמה עשרות זוגות רוקדים בדסם.
אמרו לי קודם. תארו לי קודם. סיפרו לי קודם.
ולא הבנתי עד שלא טעמתי.
עוד יום שישי שיגרתי של סוף חורף קריר.
אני מביט בה ומסנן "תתלבשי יפה. יוצאים לאכול."
היא יורדת במדרגות המפותלות המוליכות לסלון הצימר גאה בעצמה. רחוצה, מאופרת ומבושמת. מענתזת כמו שרק היא יודעת. יש לה גוף סוף הדרך והיא מודעת לכל סנטימטר שבו.
"עמדי כלבה" אני אומר לה והיא כמובן נעמדת בפיסוק רגליים. הפעם על שתיים.
"תפשילי גרביונים ותחתונים" היא מצייתת ללא שאלות. מאולפת היטב. הגרביונים האופנתיים ותחתוני התחרה מופשלים עד מתחת לבירכיה. היא מחכה לפקודה הבאה, אך זו לא באה.
במקום פקודה חדשה משתחל ויברטור שחור וגמיש אל בין ירכיה. הכוס הרטוב מקבל אותו בהכנסת אורחים חגיגית, כיאה לליל יום שבת. לויברטור מחובר חוט חשמל ובקצהו קופסת סוללות ומתג הפעלה. אני מחזיר את תחתוני התחרה למקומם ומורה לה לעשות כך גם לגרביונים האיכותיים. מקבע היטב את קופסת הסוללות ומתג ההפעלה למותניה. "עכשו את מוכנה כלבה. אפשר לצאת".
עיניה בורקות. חוסר הוודאות מרגש אותה. פוסעת בצעד מהוסס, עקב בצד אגודל. בוטחת לחלוטין באדונה, אך אינה מסתגלת בקלות להרגשה המוזרה של הויברטור השחור והגמיש הממלא את נקביה.
באדיבות רבה אני פותח את דלת המכונית ואומר "הכנסי כלבה". היא נכנסת ומתיישבת. מצייתת. תנועותיה מאולצות ומחשבותיה מרוכזות כולן בדבר הזר והמוזר התקוע עמוק בתוכה ובציפיה הדרוכה לפקודה הבאה של אדונה.
אני מתיישב במושב הנהג, מסובב את המפתח במתג ההנעה ולוחץ על המתג החשמלי הצמוד למותניה. בו זמנית נשמעות נהימות המנוע ונעימות הכלבה.
היא רוטטת. מתפתלת. גונחת. מבקשת לגמור. אני שולח יד ומכבה את המתג הצמוד לירכיה. היא עדיין מתנשפת. נצמדת ולופתת בכמיהה את ידי השולטת במתג המפעיל ומכבה אותה.
נסיעה קצרה. פותח קלות את חלון הרכב. משב רוח חורפי, רענן וקריר מצנן קמעה את להט גופה. היא רועדת. מצפה בהתרגשות לשכרון רצונו הבא של אדונה.
חוף הים חשוך ורק איוושת הגלים נשמעת כמוסיקת רקע נעימה. אורות המסעדה מקדמים את פנינו בברכה. בוקעים מתוך האפלה העטפת את החוף והגלים.
הרכב מחליק לחניה פנויה בין מגוון המכוניות הרב. מגרש החניה "עמוס". אני מסובב את המפתח ומנוע המכונית דומם באחת. שקט מוחלט.
"צאי כלבה". היא פותחת את דלת המכונית ויוצאת בחשש. צועדת בהיסוס לתוך הלא נודע.
באתי
ראיתי
נכנסתי
יצאתי.
וחצי תאוותי בידי.
מנסה לעצור את הזמן.
לנצור את הרגעים היפים
או לפחות לצרוב אותם בזיכרון.
יש רגעים, ששווה לחיות למענם חיים שלמים.
הנה הם באים שוב - רגעים נפלאים.
ועדיין מנסה לעצור את הזמן,
אך הוא לא מציית. רץ מהר ממני.
עושה לגמרי כרצונו הבן זונה.
חתיכת סדיסט נרקיסיסט.
ארכו הימים - חבל
ואין משב רוח, אפילו לא דל
והים שקט עומד משמים
היכן את סופה של נתזים פרועים?
שוב תעתועים
שוב חיים המתגלים בגלים
שוב גולש על גל גדול - יאמי
האם כך נראה צונמי?
שנה נפלאה היתה זו. מלאה זכרונות ותשוקות כרימון. חלפה לה כתחנה בזמן, שהיתה ולא נשתכחה.
טבעם של דברים, שהיו וחלפו, כי נחקקים הם בזיכרון תמונות, תמונות, עד כי לא ברור אם התחושות, הצבעים, המראות והריחות אכן כך היו או שמא שיני הזמן עיוותו התמונות כרצון אדונן הקודח.
נסעתי אליה לשם – לשנה שהיתה. בידי הזמנה למנהרת הזמן, רגלי לוחצת על דוושת הגז ובמוחי חולפות תמונותיה כסרט נע.
ככל שהתקדמתי בכביש המוכר כל כך, גבר הספק. אכן היתה או חלמתי חלום?
מעבר לדלת הזמן באחת נקטע הספק.
היתה גם היתה.
נגעתי שוב בזיכרונות.
ראיתי, מיששתי, הרחתי, חשתי
וחזרתי.
תודה לך שנה נפלאה!
סימני נתתי בך
בעלותי נחתמה בבשרך
אזוקה לעד לאדונך
כך חשקתי אותך
כך חשקת אותי
צרובה באותיותי
וקול זעקתך המדמם חייך אלי
וידעתי חותמי שלך
חזק מחותמי שלי
וידעתי אהבה.