א-דום, א-דום, על הסכין

מועדון הבדסם ממוקם היה באחת השכונות השקטות בעיר.
בשעת חצות זו המקום הנוסף היחיד, בו ניתן למצא שקט כזה, הוא בית הקברות העירוני.
אבל המתים לא רוקדים. וגם אם היו - אנחנו רצינו לרקוד את ריקוד החיים.
דלת כניסה אטומה ומאיימת קיבלה את פנינו. לידה פעמון מאיר.
לחיצה קלה בפעמון ואחד עלי באבא ענק קידם את פנינו.
גם בלי ארבעים שודדים נוכחותו בהחלט מרשימה.
תיירים הסברנו. אוקי - הכנסו. בבקשה.
נכנסנו.

הגברים בלבוש אלגנטי - רק מה? שחורים מכף רגל ועד ראש קרח.
הנשים בשמלות ערב ממגזין האופנה האחרון - רק מה? נראה שכל השמלות עברו צביעה מוחלטת לשחור בוהק. על העקבים לא ארחיב.

והם רוקדים. כולם רוקדים.
טנגו ארגנטינאי.
שקט, רגוע, תשוקתי ומחשמל.
הגבר מוביל כרצונו. האישה מובלת כרצונו.
הרחבה מלאה בכמה עשרות זוגות רוקדים בדסם.

אמרו לי קודם. תארו לי קודם. סיפרו לי קודם.
ולא הבנתי עד שלא טעמתי.