ילדה מתבגרת

אני תמיד פוסעת בעולם לאט, ובקוצים רבים את נדקרת,
שאני לבדי אני זקוקה לשלווה, אבל לא מוצאת מרגוע,
תמיד יש את האדם הלא מתוכנן שנוחת עליי ובגללו אני צריכה להכנס לשבילים ולהרהר בדרכי,
אני אוהבת ללכת בין הטיפות, ולא בכוונה אני תמיד מנפצת חלומות,
יש לי נשמה ואני לא מחפשת לה כאן חבר,
יש לי מרחב משוחרר וקרוע ואני חיה בהרגשה שאני ניצבת תמיד למול הגבול,
לפעמים אני לא מבינה מה רוצים ממני..אנשים שואלים תמיד שאלות מוזרות כמו עם בליבי אני נוגעת בזר,
הכל אצלי עמוק עמוק מרחוק נבלע, יום נהדר אצלי מסתיים אל תוך ענן,
מסכות מסכות רגשות מאוסים כמה אנשים ממני מיואשים,
לא שזה אכפת לי מה חושבים פשוט הם לא רגילים לכלי ההגנה שלי,
הבריחה זה המקום בו אני מתנתקת ויוצאת אל מקום לא ידוע בו השמש חמה, זה הזמן שאני מרשה לנשמתי אל השקט לחמוק,
ועיניי.. הם דבר רגיש כמו אלרגיה או שמסתכלים בהם ורואים את עומק הים, או שהם שפשוט הם שותקות בתוך חלום,
מה שבטוח שאת עיניי איש לא שוכח אולי מפני שאני כמו הים שקטה, אבל לפעמים גם סוערת,
לסחוב את העולם הזה על הכתף זה לא קל, בימיוחד שכל יום אני צריכה לשמוע את התיסכול של כל אחד.