יומן הריון אינטרנטי

בימים כאלה של מלחמה והחלטות הרות גורל, אני קצת מתביישת בהתעסקות הזאת בעצמי.

עד כאן לענייני המצפון הלאומי, נעבור אליי.

לכל אחד מאיתנו יש את הסיבות שלו אם נשאל אותו"למה אתה צריך בן זוג", גם אותך,כן את, כן את, "בשביל מה את צריכה בן זוג"?

התשובות הן מגוונות אבל כולנו מדברים על אותו הדבר בעצם, לא להיות לבד. לחלוק משהו עם מישהו, לגדול יחד, לחלום ולהגשים יחד, להשען ולהיות למשענת.

מי יותר, מי פחות.
ממרומי מעמדי כבר למדתי דבר אחד או שניים בחיים. התחתנתי מהסיבות הלא נכונות והתגרשתי מהסיבות הכי נכונות. החלטה אמיצה שלקחתי ושני בנים שהם תמצית האושר של חיי.
התחלתי מאפס. לא ידעתי לאן החיים יקחו אותי ולא התכוננתי בשום צורה. הייתי ונשארתי נאמנה לדרכי אותה גיבשתי עם השנים. אין לי מטרה סופית. הדרך היא המטרה ואיך אני הולכת אותה. דברים משתנים בדרך ואני משתנה איתם, מסתכלת, לומדת, רואה אם מוצא חן בעיני ומאמצת, אם לא אני עוזבת וממשיכה הלאה. לא עזבתי ואני לא עוזבת בקלות כפי שמשתמע. אני מנסה כמה פעמים, מכל מיני כיוונים ורק כשאני משתכנעת שכנראה זה לא זה, אני עוזבת בלי למצמץ.
אני לא מסתכלת אחורה בזעם, רק באדישות.

אני לא לבד. קודם כל יש לי בבית 2 גוזלים. יש לי גם כלבה ושני חתולים. בית שהוא לגמרי שלי, עבודה שמפרנסת אותנו בכבוד ראוי ובהנאה צרופה שאני מרוויחה אותה. אני לא תלויה כלכלית באף אחד, נהפוך הוא, אני תומכת. יש לי חברים וחברות שאני אוהבת ומקבלת אהבה. יש לי עובדים שאני מקדמת, זאת זכות בעיני להיות מעורבת בחיי אנשים ואני מעיזה להגיד, להשפיע.

וכשאני שואלת את עצמי "שרי, למה את רוצה לעצמך בן זוג"? אני עונה בטון עמוק ורציני לעצמי שאני רוצה מישהו שיטפל בי. אני מצידי מבטיחה לטפל חזרה.
שיטפל בי לא כאמא, לא כבוסית לא כחבר/ה ולא כמאהבת זמנית. מישהו שיקח את כל החומרים שמהם אני עשויה וידאג לי. אני לעצמי יודעת לדאוג מעט מדי.
גם אני יודעת לסנן מהבנאדם שמולי את כל הטייטלים שלו ולהתייחס למי שהוא, ולאהוב אותו כמות שהוא, ככה אני רוצה את הבן זוג שלי.

אני יודעת שמתאהבים במסביב אבל נשארים (אם נשארים מהסיבה הנכונה) בגלל המיץ של מי שאתה.

אז יש לי מבחן כזה קטן שאני עושה לעצמי מול הזולת. נגיד למשל שמתגלה לי מחר מחלה קשה. אולי אתכער, בטוח אהיה נידי, לא אתן דבר וכל תשומת הלב תהיה מופנית אליי. מי ישאר?

יש לי השערה לגבי מספר החברים שישארו. אין לי ספק לגבי אחותי. אין לי צל של ספק לגבי הילדים שלי ואפילו בעלי לשעבר.

אבל למה ללכת רחוק עד למחלה קשה. המבחן מתחיל במחלה קטנה. תשומת לב שנדרשת יום יומיים, 9 חודשים. נגיד שאני לא כזאת מותק, שעייפתי לרגע מלתת, רק לקבל. מי יצליח לראות מעבר למה שהוא רגיל לקבל את אותי האמיתית? לדעת שעייפתי לרגע ותכף אחזור לעצמי ולתת לי את זה?

זה המבחן שלי. ככה נכנסים לפנתאון שלי. יש בחיים שלי גם אורחים לרגע, מבקרים זמניים. הם לא מקבלים את אותי האמיתית, הם מקבלים את הסטריאוטיפים שלי. יש כאלה שרוצים רק את זה, וזה מה שהם יקבלו עד שיגמר לי. מי שיצליח לראות מעבר לכל זה יקבל חברת נפש,בת זוג,שותפה לכל החיים.

אני עוד מעט בת 40. לא תמיד אשאר יפה, אולי לא רזה, אולי לא סקסית. הקריירה המוצלחת תשכח כשאהיה בפנסיה. האיש שאני רוצה להיות איתו צריך להתאים כבר היום לגיל 65. זה האדם שאבחר בו להיות שותף בחיי. מישהו שיראה בכך זכות להיות חלק מחיי, בכל החלקים, לא רק היפים שבהם.

מליצי? נפוח? אולי.. ועדיין.