אז כבר לא טופס... לא מעניין בכלל..
הוא נכנס לחיי או יותר נכון הם...
הם רצו את הכל... כל אחד בחלקו...
את כניעתי לייצר ואותי כמלכה, את אהבתי אליך עם הבחנה, כל עוד אני כאן לא בגללך ואולי אתה כאן בגללי?
למה אתם מחייכים כל פעם שאתם מעדיפים לא לשמוע משהו?
האם השמיעה הסלקטיבית מופעלת עם חיוך או שיותר נוח להדמות לעגל מאשר להגיב?
הפחד משתלט עליכם, אתם רוצים אותי כיד דימיונכם, ואני הוספתי חטא על פשע ועירבלתי בין שניכם...
לא רוצה אותכם רכים ומחושבים, לא מתפקדים על שעון שוייצרי ולא על פי מנגנוני החברה...
רוצה שתבוא כי אכפת לך, רוצה שתחבק ולא תעזוב.
וכן אני נהנת מכאב ונהנת להכאיב, לראות עור משנה את צבעו
כמה תמשיך לצנזר מחשבות שלא מובנות לך,
לא בדיוק הסיפור שמספרים לחברים ביום בהיר אחד אבל גם זה אני,
רוצה להרגיש אותך מתחת לעור, בריכוזי דם על גופי, הפעם ליטופים לא יספיקו, תצתרך לספוג עוד הרבה
הליטופים הוניליים לא מזיזים לי את קצה הריסים, משועממת נרדמת בחדירה
רוצה תגובה?
תתאמן על עור של פיל
ןכשחשבת שזה מספיק, קח עוד כמה שיעורים
תחזור אלי על 4 מוכן להכל וכלום...
עד אז אל תשאל מה עושה לי את זה, עצם הדחייה בתוך השאלה... לא אמסגר תשובות ולא אתן ציונים או שאגיב או שלא..
מנגד, אל תשאיר לי משבצת, שבה נוח לך לראות אותי וכל דבר מעבר הוא על סף הלא קיים...
תהייה אתה ואני אהייה אני
לפני 17 שנים. 26 בדצמבר 2007 בשעה 3:12