מי אני?

המשפט הזה מתנגן לי בראש מהבוקר. בוקר שני אחרי.

בא לי לצעוק , בא לי לבכות , בא לי לצרוח שהעולם הזה מגעיל ושלא בא לי להיות בו ואני עושה את כל זה וזה לא עוזר. לבינתיים .היה לי מאוד קשה להתחיל לכתוב , תחושת חסימה בגרון וכאב חד בחזה מנעו מאצבעותיי להתקרב למקלדת.

הסופ"ש היה אמור להיות שמח למדי , הופעות , זמן איכות עם אהובי, קצת שקט ושלווה אחרי שבוע אינטנסיבי למדי. אבל לא, מישהו שם החליט אחרת.
ביום חמישי בערב בסביבות השעה עשר בלילה שמתי צעדי לכיוון ההופעה בסאבליים , שמחה ומאושרת ומחכה לצפות בגיטריסט ההורס שמופיע שם.. עקב היותי מרחפת באופן כללי ולאחרונה אף יותר , פספסתי את המקום
המשכתי לצעוד על רחוב סלמה . באחד ממעברי החצייה שמעתי קריאות " הלו הלו הלו " די עיקשות מאיזה רכב שעמד לשמאלי ברמזור. כמובן שהתעלמתי ובטוח לא נתתי לזה חשיבות יתרה.
לאחר שעברתי את מעבר החצייה ובדיוק שחשבתי לעשות אחורה פנה כי נראה לי שהתקדמתי יותר מדי , אני פתאום קולטת מישהו רץ אלי במהירות ולפני שאני מספיקה בכלל לקלוט מה קורה , הוא מעיף אותי על דלת ברזל
שהיתה שם , חובט בה בראשי , מפיל אותי לריצפה בבעיטות ומבלי להפסיק עם החבטות בראש תוך כדי קללות , אכזריות בלתי נתפסת בכלל. כאילו הוציא עלי את כל האגרסיות של החיים שלו שהוא אגר במשך שנים. לאחר דקה או שניים הוא הפסיק והחל לרוץ לכיוון האוטו . באותו שלב אני הייתי בטוחה שהוא הולך להביא סכין או נשק והנה זהו הכל נגמר. התחלתי לרוץ לכיוון התחנת דלק שזכרתי שממש קרובה ולמזלי הגדול הוא נכנס לאוטו וברח. לא יודעת איך הוא נראה , איזה רכב היה לו , שום פרט מזהה . למעשה אני יכולה לפגוש אותו מחר בבוקר מבלי לדעת בכלל שזה הוא. וזה מרתיח וכל כך מתסכל. ולא עוזבת אותי התחושה המצמררת שזה היה יכול להיגמר אחרת. וכמה הכל כל כך שביר. ובכלל אלימות זה משהו קראתי עליו , ידעתי שהוא קיים אבל כאילו המוח סרב להפנים שזה באמת אמיתי . לא האמנתי שדבר כזה יקרה לי . מה הרי אני עירנית וגדולה ויודעת להגן על עצמי , שטויות במיץ שומשום. אה וכל זה זה היה מול תחנת המשטרה החדשה והנוצצת של תל אביב. פרט שולי.

והגוף חבול והראש כואב והנשמה מדממת ועד שלא יעברו לי הכאבים הפיזיים יהיה לי קשה לא להיזכר בזה כל כך הרבה ובכלל אין לי תמונות בראש רק תחושות .

לאחר הארוע בעזרת טיפול מסור ואוהב הצלחתי להרגע והוא.. הוא היה כזה מדהים ומסור וגרם לי להרגיש כל כך בטוחה ומוגנת בזרועותיו ואפילו הצלחתי להרדם.

היום קמתי חסרת מנוחה וכעוסה, מין חוסר שקט פנימי כזה שמסרב לשחרר. ואני מפחדת עדיין. העולם בחוץ לא משהו .

אבל בשביל לשמור על טיפת אופטימיות.. אפשר לומר שיכול היה להיגמר הרבה יותר גרוע ושהרע ביותר כבר מאחורי .