מי אני?

אבל אני לא מפחדת מקושי.

אתמול הגיעה נקודת שבירה נוספת. הפעם לבקשתי מהפעם הקודמת הוא עימת אותי עם המציאות. זה היה קשה, אפילו מאוד.
זה כאב לי לשמוע אותו אומר לי את הדברים שהוא אמר. כל מילה סכין חדה בלב. כאב לי להרגיש את חוסר הסיפוק והתסכול שלו והכי כאב לי להתאכזב מעצמי.
הפעם לא היה לי מה להגיד מנגד, ידעתי שהוא צודק ושהאחריות היא עלי שיש דברים שדיברנו עליהם ולא משתנים וניסיתי להבין למה. למה לעזאזל עד שאני מתאהבת ( אחרי שנים של חוסר רגש ) ושיש לי גבר אוהב ומעניק ומפרגן ופתוח וקשוב ומיני בדיוק כמו שביקשתי לעצמי בפנטזיות, במקום לנצל את התכונות האלו ולשבור מחסומים ועקבות מהעבר אני נאטמת ונכנסת למוד פאסיבי.

אין תשובה אחת לשאלה הזו, את זה כבר הבנתי. התשובות טמונות בכל כך הרבה מקומות בנפש שלי, מקומות כואבים ומסרסים. אני מרגישה שאני ושאני אומרת אני אני מתכוונת למי שאני באמת ולא המסכה האטומה שאני משדרת לא באה לידי ביטוי, לא בקשר הזה ולא בכלל בחיים שלי. אני חושבת שלראשונה בחיי אני נמצאת עם גבר שבאמת רואה אותי, כפי שאני ועל כן גם תחושת התסכול המוגברת.

אמרתי לו לא מעט פעמים שהוא קיצוני והיום אני מרגישה שאולי זו אני הקיצונית מביננו, הרי אין דבר יותר קיצוני מבחינתי מחוסר מודעות ועם כל המודעות העצמית המתפתחת שלי, אני לא באמת מודעת. לא מבינה למה אני פועלת בצורה שאני פועלת, לא מבינה למה אני נותנת לפחדים לכוון אותי, לא מבינה למה ההתנהגות שלי לא פועלת באותו מישור עם הרצונות שלי. ואני מבינה שאני מפחדת להסתכל פנימה כי אני לא יודעת מה אני אגלה.. ושיותר קל כביכול לפתח איזושהיא אדישות קיומית, אבל זה לא באמת נכון, אם כבר ההפך הוא הנכון.

הגברים בחיי שיבשו אותי ומסתבר שממשיכים לשבש גם את ההתנהלות הנוכחית שלי.
כשהייתי מינית ואקטיבית בזוגיות, אמרו לי שזה לא נשי (תסמונת הגבר השובניסטי).
כשהייתי מינית ואקטיבית עם גברים אחרים, הם לא רצו זוגיות איתי כי הם לא חשבו שיש בי גם את הצדדים האלו (תסמונת הגבר המצוי והלא רצוי ).
וזה מבלבל ויוצר מגננות ועקבות ונראה לי שאיבדתי את עצמי בדרך.
חשבתי על זה שזה לא נכון לתת לגברים מעברי לעצב את האישיות הנוכחית שלי. איפה אני בכל הסיפור ? איפה הרצונות שלי ? איפה לקיחת האחריות על החיים שלי ?

לא טוב לי עם זה. אני פאקינג בת 30 ומפחדת להכיר את עצמי. ולמה ? אולי כי אני מפחדת לא לאהוב אותי, אולי כי אני מפחדת שלא יאהבו אותי, אולי כי אני פחדנית, אולי כי אני מאולפת מדי ויש כל כך הרבה אולי בסיפור הזה שקוראים לו אני. לא סתם השם של הבלוג נקרא "מי אני?".

האספקט החיובי של כל הסיפור הזה, הוא ההבנה העמוקה והמוכנות שלי להתמודד.
אני לא רוצה יותר לתת לעבר שלי להשפיע על העתיד שלי. אני רוצה לקחת אחריות על החיים שלי, להבין ולשנות, ללמוד ולצמוח.

הבוקר התעוררתי עם המון מחשבות ותהיות ולמרות כל הקושי אתמול, אני לא מרגישה חלשה, ההפך הוא הנכון.
אני מרגישה חזקה יותר, כי אני לא מוכנה לוותר לעצמי יותר ועליו אין סיכוי שאני אוותר.

עשיתי מעשה היום ששנים פחדתי ונמנעתי ועשיתי צעד ראשון בדרך לטיפול פסיכולוגי. אני קולטת שאפילו קשה לי לכתוב את זה, כאילו שזה בושה.

אני אישה חזקה והגיע הזמן שאני אתחיל להתנהג ככזו בכל הרבדים בחיים שלי. שיהיה לי בהצלחה.





*** אני חושבת שזה הפוסט הכי רגשי וחשוף שכתבתי עד היום.