קשה מאוד לנצח בקרב שסופו צפוי מראש.
מטבעי אני אופטימיסטית, מאמינה בשינויים, מאמינה באנשים, מאמינה בי ומאמינה בו.
הגעתי אליו אתמול, למרות שידעתי שלא יהיה פשוט, למרות שספגתי מהלומה קשה לאגו.
הגעתי חזקה וחדורת מוטיבציה ולאט לאט התחושות התקהו. מילים קשות וכואבות המשיכו לדקור אותי, הרגשתי דחויה, מבולבלת וכואבת. הכי כאב לי לראות אותו ככה אבוד ועצוב וחסר אמונה, עוד יותר מלשמוע אותו.ככה זה שאוהבים.
וכעסתי ונפגעתי והרגשתי שאני כבר לא יכולה להכיל את הכאב ורציתי ללכת, אבל לא יכולתי.
רציתי לדאוג לו, לפנק אותו, שירגיש יותר טוב. וזה לא קל להצליח לתת כשפגועים, אבל לא בלתי אפשרי כשאוהבים. ועיסיתי את גופו במיטה והכנתי לו לאכול. רק רציתי שירגיש קצת יותר טוב.
קמתי מבולבלת, לא יודעת מה לחשוב על הדברים שנאמרו אתמול. אני מבינה שכשאתה למטה והכל חשוך האור מתרחק וכבר קשה לראות אותו. אני מבינה שכשדפוסים מהעבר חוזרים על עצמם זה מרתיע ולא מעורר תקווה. אבל אני יודעת שכשרוצים משהו מאוד לא מוותרים ונלחמים. הוא לימד אותי את זה.
ואני עדיין רוצה אותו, אבל לא בכל מחיר. אני חייבת להרגיש את האהבה שלו, את הרצון והאמונה שלו. אי אפשר להיות לבד בסיפור הזה.
אהבה זה כואב.
לפני 15 שנים. 12 בינואר 2009 בשעה 6:44
