מי אני?

קצת הומור שחור עוד לא הרג אף אחד..

יום שישי זה יום למשפחות ואני בחורה משפחתית הרי, אז תאמתי ביקור משפחתי.היה יום "הולדת" לסבא שלי השבוע וסבתא נורא רצתה לבקר אותו, אז קבענו לשישי בבוקר.
כשהיינו בדרך קנינו פרחים כי מזמן לא היינו שם ולא נעים לבוא בידים ריקות.. ואם כבר פרחים אז נביא גם נרות בשביל האווירה.כשהגעתי לשם הסתכלתי מסביבי ושום דבר לא היה
נראה אותו דבר ואם זאת הכל היה נראה אותו דבר בדיוק. זו היתה תחושה די מעיקה שהקשתה עלי למצוא את המיקומים המדוייקים של בני המשפחה וגם לדאוג שיהיו הכי קרובים לחנייה.
באיזשהוא שלב, החנתי את האוטו ויצאתי לגבש אסטרטגיה רגלית כללית למציאת המקום. זה הרגיש כמו להסתובב במבוך. הכל קרוב כזה ונראה אותו דבר, כל האותיות מסביבי התבלבלו,
כל המעברים חסומים וצפוץ, נורא צפוף שם.

ואז פתאום מאמצע שום מקום עבר לידי חתול שחור, הבהיל אותי והמשיך בדרכו. אז חשבתי לעצמי מעניין מה זה אומר לראות חתול שחור, בבוקר שישי ה- 13, בבית הקברות ?
לי זה נשמע קריפטי.

כמה דקות אח"כ מצאתי והגענו לסבא הביתה.. ניקינו קצת, הדלקנו נרות, שמנו את הפרחים באגרטל, דיברנו ושתקנו. סבתא אמרה לו שעוד מעט היא תבוא להיות איתו להרבה זמן.
ואז אחרי סבתא רצתה ללכת לבקר גם את הדודה שנמצאת שני בלוקים ליד. אז היינו גם שם וחזרנו על אותן הפעולות.ודיברנו ושתקנו וחזרנו לאוטו.

כמובן שביקורי הבית לא הסתיימו, אנחנו משפחה די גדולה שהתיישבה באזור כבר כמה שנים טובות. אז הלכנו לביקור אימהות. אני לשלי וסבתא לשלה.
זו כבר הייתה חוויה אחרת לגמרי שהגעתי לכיוון אמא שלי, הופתעתי לגלות את הבית מכוסה בצמח מתפרע שכיסה את כל הכניסה וכמעט את כל המעברים מסביב
וכאילו שזה לא מספיק, עליו ספרתי בערך 20 דבורות מרקדות במעגלים בחוסר סבלנות. קצת בעייתי. אני אלרגית לדבורים. לא יכולתי להתקרב, אי אפשר היה להגיע למתקן של הנר.
עמדנו שם כמה דקות בשקט ובעצב וחשבתי על זה שאף אחד לא היה כאן הרבה זמן וגם עכשיו כשאני כאן, אני לא בטוחה למה אני כאן ודי מבולבלת לגבי מה שאני מרגישה.
משם היתה עוד תחנה ויצאנו לדרך. כשהגענו לשער היציאה, סבתא שלי אמרה לי תודה, שהיא מרגישה הרבה יותר טוב ושירדה לה אבן ענקית מהלב.
זה עשה לי הרגשה טובה לשמוע ולדעת וגם אני הרגשתי במידה מסוימת תחושת הקלה, לא בטוחה אם זה כי היינו שם, או כי יצאנו משם.

בדרך חזרה מצב הרוח שלי השתפר ותחושת רוגע ושמחה השתלטה עלי. הקפצתי את סבתא הביתה והלכתי לאכול ארוחת בוקר נוסטלגית בתולעת ספרים
ויש לציין שהיום היה שם אפוף שחקני תאטרון שרמנטיים, ממש כאילו זה היה מתוכנן מראש, או שהם פשוט שם כל הזמן. היה כיף ומעורר וממש יפה ומחויך בחוץ היום.
ועכשיו שנת צהרים מתוקה ושלווה, יהיה בדיוק מה שאני צריכה.

לילה טוב ושבת שלום.