מי אני?

שמתי לב שתמיד ביום ראשון בבוקר אני מרגישה צורך לכתוב. משהו בלסדר את הראש לקראת השבוע החדש.

הסופ"ש עבר די בנעימים יחסית, הרבה חברים, הרבה ביקורי בית, מה שהזכיר לי תקופה אחרת של חיי שבה הבית שלי היה מרכז עליה לרגל של כל החברים ותמיד היה שמח ומלא באנשים. אתמול היה אצלי מפגש פסגה של הרבה אהובים ואהובות שלא ראיתי הרבה זמן. היה כיף חיות מצד אחד ומהצד שני גרם לי קצת לחשוב על כל אחד ואחת מהנוכחים, כמה הם התקדמו לעבר מטרותיהם ושאיפותיהם בחיים וקצת קינאתי. בעבר זה היה הפוך, אני זאת שהגשמתי מטרות ושאיפות בגיל די צעיר יחסית ועכשיו אני מרגישה עצירה מסוימת.

ויש עוד משהו שמטריד אותי. אני חווה סוג של ואקום לבבי. גם שאני פוגשת אנשים שאני מאוד מאוד אוהבת, אני לא מרגישה את זה. הדבר היחידי שאני מרגישה זה את הריק שהולך ומתעצם לו לאיטו. כנראה שחשבתי על זה יותר מדי אתמול, כי הלילה היה לי את אחד מהחלומות ההזויים שהיו לי לאחרונה.

חלמתי שאני נמצאת על שולחן ניתוחים בניתוח לב פתוח. מסביבי לא היה צוות רפואי, אלא כל מיני אנשים שקרובים אלי, או היו קרובים אלי בעבר וגם כאלו שכלל לא קרובים. לכל אחד מהם היה סכין ביד והם התווכחו מי יהיה זה שיחל את הניתוח. ממש סוג של קרב סכינים זה היה. כל אחד הביא טיעונים משלו. מי מכיר אותי יותר טוב, יותר שנים. למי יש גישה יותר מהירה ללב שלי ועוד.. בסופו של דבר מה שקרה זה שכולם החלו ביחד. זה היה ממש הזוי הרבה סכינים ננעצו לי בלב, הרבה דם ואף אחד לא שם לב שאני ערה ושכחו להרדים אותי.. אני זוכרת את הכאב החד מהחלום, את הבכי על זה שאף אחד לא שם לב אלי ושכולם עסוקים בעצמם ואת זה שניסיתי להתרומם מהמיטה ולברוח ללא הצלחה. כהצלחתי מעט להתרומם ראיתי את הלב שלי חשוף ומדמם ואז התעוררתי. שמחתי שזה היה רק חלום.

והשבוע החל ומצב הרוח שפיר והסופ"ש היה נחמד ואפילו יש תוכניות מעניינות לשבוע הקרוב, אבל סך הכול די ריק שם בפנים וזה מציק.

שבוע טוב.