החלטתי לעשות הפסקת התאווררות על הגג בבניין המשרדים שלנו. הגג של הבניין הוא גג די גדול וגם די מבודד. הוא בעיקר משמש לחניה, אבל הוא לא החנייה היחידה כך שבדרך כלל רק שניים שלושה רכבים מחנים שם ואני בינם.
עליתי למעלה והכול שלוו ורגוע שם כאילו שזה לא אמצע יום עבודה. התיישבתי לי על המעקה המפחיד והגבוה , התבוננתי בנוף האורבני שמולי ובגג שמסביבי והחלו לעלות לי מחשבות זימה.
מצאתי איזו פינה עם עמוד ברזל לכיוון הנוף ודמיינתי איך זה יהיה להיום קשורה לאותו עמוד, בגג הגדול והאפל הזה, מול הנוף ותחת כיפת השמים ולקבל הצלפות חסרות רחמים. ואיך אני נשארת קשורה שם לכמה זמן באמצע היום ועוד כל מיני מחשבות בריאות כאלה..
לאחר זמן מה כבר התחלתי להרגיש את הלחות שמתגברת בגזרה התחתונה ושלחתי יד לעזרה. הייתי די לחוצה שמישהו יופיע פתאום בגג.. וגם פחדתי ליפול מהגג כי ישבתי על המעקה עם הרגלים מחוץ לבניין. והלחץ והפחד רק הוסיפו והגבירו את תענוג שהתקרב והגיע ואפילו לא שמתי לב שאני לא ממש שומרת על השקט בין שתים לארבע..
חזרתי למשרד סמוקה ופרועה. הפסקת צהרים כזו מענגת. מי צריך אוכל בכלל.
לפני 15 שנים. 5 במרץ 2009 בשעה 14:15
