מי אני?

כמדי שבת, גם הבוקר יצאתי לטייל בפארק הקרוב. לקחתי עיתונים, קפה וסיגריות ויצאתי לדרך עייפה אך חדורת מוטיבציה.

בשל העייפות המציקה לא הצלחתי להתרכז בקריאה, אז הסתכלתי מסביבי וניסיתי להנות מהאגם ומהשקט. האוכלוסייה בפארק הייתה מאוד מגוונת יש לציין. הורים וילדים, וגם הורים וילדים, מעט בעלי חיים עוד קצת הורים וילדים ואני. ובעניין הזה יש לי וידוי גברים עם ילדים בידיים ממש עושים לי את זה. אני לא יודעת מה זה בדיוק הדבר הזה שמושך אותי כל כך בהם, אולי זו הפוריות המובהקת שלוחצת לי על הנקודה, אולי זו הגבריות הממומשת, לא בטוחה מה זה בדיוק אבל מאוד בטוחה מה זה עושה לי..

אחרי שסיימתי לפנטז על חבורת אתלטים חסונים ושחומי עור שרצים בערום למול עיני בפארק, עקבתי בעיני אחרי אחד האבות שניסה לעמוד בקצב הריצה של התינוקת המהממת שלו וכנראה שהוא שם לב.. ( מה לעשות שהוא היה כזה יאמי.. ) להפתעתי הגמורה הוא ניגש אלי עם תרוץ של אש ומבט מזמין וזימתי ופיתח שיחה לא צפויה אך מעניינת על אבות ובנות ואקולוגיה... בזוית העין קלטתי את מבטי האש הצורבות יותר מהשמש אפילו של האישה שכפי הנראה לא אהבה במיוחד את השיחה המתפתחת. לא רציתי לייצר בעיות והרגשתי בגופי כבר את העניין של הבעל, אז המצאתי תרוץ שאני חייבת ללכת ונעלמתי בן העצים ( לא לפני שסרבתי בקושי רב להצעתו המגונה ).

חזרתי הביתה חרמנית למדי והמשכתי לפנטז על האתלטים עד שנרגעתי..
החיים בתל אביב קשים אין ספק.
שבת שלום :)