שתיקה רועמת

כואבת בתוך תוכי על זמן אבוד
על תמימות נשברת,
על חיים בתוך כלוב של זהב,
על חוסר ביטחון שהלך והתעצם,
על אכזבה ענקית של הסובבים אותי.
מבינה שאין מוצא אחר
אלה החיים שלי
הרגשות שלי
האהבה שבי זועקת
למנוחה ולשקט
למקום מקלט
להדדיות.
האושר שקיבל מכה
כל פעם מחדש
ונדחק הצידה
החיוך שמעלה על פניי בכוח ולא מרצון
על חיים מוסתרים
חיים בשקט
עם סערה ענקית בתוכי.
התפרצות פתאומית שלא נותנת מנוח
ועם זאת השלמה כי פותחת לי דרך חדשה
אל המקום שכל כך רוצה אליו.
מקום אמיתי,
שלי,
שמכיל הרבה ממני
אך משאיר גם מרחב לאחרים
ולא להיפך.
מבינה שיש לי זמן לגדול
לפרוח
להיפתח
לחוות
להיתחבר
להיות מי שאני.
לאפשר לאחרים להכיר את זה
ולבחור אם לאהוב
לאפשר לעצמי לאהוב.