שתיקה רועמת

עודדדרור - מתוקה,
קראתי את כל פרסומייך בשקיקה, הכתיבה שלך מאוד ריגשה אותי.
אני מבין שאת עוברת משבר לא פשוט, מחפשת את האושר ולא מוצאת.
אני אנסה לתת לך פרספקטיבה קצת אחרת שמגיעה מנסיוני האישי.
את מאשימה ואולי בצדק את בן זוגך בחלק גדול באחריות למצבך, לחוסר האושר. אני מאמין שהאושר מגיע מבפנים, לפעמים במצבי דיכאון ומשבר אנו נוטים להאשים את הדבר הכי קרוב אלינו שאנו מרגישים בו הכי בטוחים בהעדר אושרינו.

את צריכה להבין עם עצמך קודם כל מדוע הסכמת להיות בובה במשך כל כך הרבה זמן, מדוע בן זוגך משך בחוטים, יכול להיות שהוא מילא צורך שלך. את יכולה להסביר לעצמך כיצד נוצרו החוטים האלו? האם הם נרקמו על סמך חוסר הבטחון שלך שניסית לפצות ולשאוב ממנו?

את צריכה לענות לעצמך האם את מאמינה שהוא רוצה לראות אותך קטנה ונשלטת ואיך את חושבת שהוא יתנהג כשתחתכי את החוטים, האם הוא ינסה לקשור אותך שוב או שיפרגן וישמח לראות אותך משוחררת, בכדי להיות מסוגלת לענות לעצמך על השאלה הזו את חייבת לשאול את עצמך האם את מרגישה שהוא אוהב אותך באמת או את הבובה הנשלטת שלו ?

אני מאמין שאושר ואהבה הולכים ביחד, במצבך את לא מסוגלת להרגיש אהבה, את קודם כל צריכה ללמוד לאהוב את עצמך, חופשיה, משוחררת.

עצה אחרונה לי אלייך, אל תטילי אחריות על מה שהכי קל להפיל עליו אחריות, אני עשיתי זאת ואצטער על כך עד יומי האחרון, עזבתי קשר שלא הצלחתי למצוא משהו דומה לו מאז וכעת אי ןלי דרך חזרה, גיליתי שחוסר האושר שלי הגיע מתוכי, גיליתי להפתעתי אחרי חודשים שאני אוהב ומתגעגע בצורה מטורפת.

אני לא יודע כמה קווי דימיון באמת יש בין המקרים שלנו, רק תנסי להתנתק מעצמך ומהסיטואציה לכמה דקות, להתבונן מהצד ולהיות בטוחה שאת לא עושה טעות כמו שלי.

מקווה שתוכלי למצוא את האושר שלך במהרה.

דרור.

מסתגרת - דרור,
תודה על התגובה- ריגשת אותי עד מאוד.
היום אני לאט לאט עושה את ההבחנות האלה עם עצמי.
מתנתקת ממנו ומבינה שהרגשות והרצונות שלו שמילאו אותי עד היום, לא מעניינים אותי יותר.
ויותר מזה אחרי שהשתחררתי מהחוטים אני לא מוצאת פתאום שום חוט ברגשות שלי שקושר אותי אליו.
ולכן אני כל כך שלמה עם ההחלטה שלי להרפות מהקשר הזה ולהמשיך הלאה..לדרך חדשה.
לא כועסת עליו, ולא מפילה עליו את האשמה אלא רק על עצמי, שאפשרתי לעצמי להגיע למצב אליו הגעתי, וידעתי לאורך כל הדרך שהכל משובש, היות וזעקתי לעזרה כל כך הרבה פעמים, מה שכואב זה שאני עצמי לא שמעתי את הזעקות שלי.
היום אני קשובה מאוד ויודעת שבעתיד אמשיך לעבוד על להעמיד את הרצונות שלי והשאיפות שלי קודם כל לפני רצונותיהם של אחרים.
:)
תודה

עודדדרור - מתוקה,
שמתי לב שאת נשואה, זו אכן החלטה קשה שעומדת בפנייך, ברשותך אני שוב אנסה לאתגר אותך במספר שאלות.

האם יתכן שהכעס והמצב הנפשי הקשה חוסמים את הרגשות שהיו שם, אחרי הכל את נשמעת אדם שפוי ובחרת להינשא לו מרצונך.
אני מרגיש המון זעם וקיצוניות שאולי מעידים על כך שאת לא מוכנה לקבל החלטה, האם את משכנעת את עצמך שאין סיכוי, אין רגש, אין מקום לשיפור?
אין מערכות יחסים מושלמות ואין אנשים מושלמים, האם את חושבת שתמצאי קשר טוב יותר מזה שיש לך לאחר שתנסו לתקן את מה שצריך ?
אני בחרתי לקום וללכת, לוותר בקלות כי חשבתי שכל הרע בחיי טמון באישה לצידי, נוכחתי שטעיתי, הכעס והזעם חסמו את כל רגשותיי וגרמו לי להרגיש שזו ההחלטה הנכונה בזמנו.
אינני אומר שאת צריכה להשאר איתו אבל האם אינך חושבת שאדם שבחרת לעמוד איתו מתחת לחופה ראוי להזדמנות לתקן? מה הרגשת כשהציע לך נישואין, האם התלבטת? האם היה ברור לך שזה האחד, אם לקח לך פחות מעשר שניות לענות לו אני חושב שאיפשהו את צריכה להבין שיש תקווה, אל תקלי בזה ראש.

לא ענית על הרבה שאלות, ואני איפשהו חש שלא התמודדת איתן, לשאלה אחת חשוב לי שתעני, האם את מאמינה שהוא אוהב אותך, יכול ורוצה להשתנות ?

לקום וללכת זה פתרון קל אבל חיי הנישואין מורכבים כל כך שפשוט אסור לוותר כל כך בקלות ברגע אחד שהכל נראה שחור, למרות טעויות ומשגים שקורים, אם אין נכונות מצידו להשתנות, אם איננו אוהב ומעריך אותך אני הראשון שיאמר לך לקום וללכת אבל מכיוון שלא שמעתי זאת ממך אני מניח שזה איננו המקרה. האהבה שלך אליו נמצאת שם (אני יודע שזה מרגיז אותך לקרוא את זה - מצטער), אם בחרת להתחתן איתו, אם היית איתו כל כך הרבה זמן היא מתחבאת מאחורי קירות של זעם, כעס ועצבות.

אני מבין שאת מדחיקה אותו ומתנתקת ממנו כי זו הדרך שלך להתחבר שוב לעצמך, להבין מה את רוצה למה את זקוקה, אבל האם באמת את בטוחה שהם אינם יכולים להתקיים לצידו, האם הוא לא ייתן להם מרחב?

אני בסה"כ מנסה לתת פרספקטיבה נוספת כי לדעתי ממקומך ועפ"י דברייך את רואה את הדברים בצורה קיצונית ולא צלולה. אינני מכיר את בן זוגך (בעלך) אבל לא שמעתי שום טענה מלבד זו שלא היה קשוב לקשיים שלך, אינני מזלזל בזאת ולו לרגע, אך האם הוא מבין שטעה? האם הוא מתחרט? האם את מאמינה שהוא אדם טוב ואמיתי שלא יחזור על הטעות?

תסלחי לי על הניתוח הפזיז אבל אני מרגיש שאת במצב של מרדנות (האם את חשה התנגדות שאת קוראת את שאלותיי?), זה טבעי לאור הנסיבות, רק תזכרי שמורדים סופם לפגוע לבסוף בעצמם...

עצתי אלייך היא לקרוא שוב את כל השאלות ששאלתי,
לענות לעצמך ממקום רגוע, אמיתי ועד כמה שאת מסוגלת ברגעים אלו אוביקטיבי. תני לזעם, לכעס, לאכזבה לשקוע לפני שאת מקבלת החלטות. יש סיכוי טוב שהרגשות נמצאים שם ומעוצמת הכעס שאני חש יש סיכוי שהרגשות האלו אפילו עזים, את צריכה לזכור שיש לך יכולת להדחיק ולחסום אותם כמו שעשית עם אביך ז"ל וכעת את מתחרטת על כך שלא נותר לך זיכרון...

אם אחרי כל זה תהיי בטוחה שאת רוצה דרך חדשה תדעי מה לעשות... רק אל תהיי פזיזה...

מאחל לך את כל האושר שבעולם,

לילה טוב,
דרור

מסתגרת - היי דרור,

יש תחושה כשאני קוראת את מה שכתבת שאולי אנחנו מכירים,
הכל נראה כל כך מוכר לי בתחושות ובסיטאציה שזה נראה אפילו קצת-הרבה מוזר.
ואם אנחנו לא מכירים אז אתה מצליח לקרוא בין השורות שאני כותבת ומרגישה.
אכן יש בי הרבה זעם, זעם על עצמי ועל איך שלא ראיתי את עצמי במשך כל כך הרבה זמן.
על איך שנתתי לו למלא אותי בלי להשאיר לעצמי מעט חלל לאני שלי.
אין לי ספק ולו לרגע שמעולם הוא לא רצה לפגוע בי או להביא אותי למצב בוא אני נמצאת היום...לפעמים נדמה לי שאולי היה יותר פשוט אם הוא היה מכה אותי ואז לא היו ספקות והייתי עוזבת ברגע הראשון, אבל ההכאה הייתה שם, לא במובן הפיזי אלא במובן המניפולטיבי- שוב, גם אם לא במכוון, גם אדם שמכה לא באמת רוצה לעשות את זה אבל הוא לא מצליח לשלוט על זה.
אני חושבת שהוא מאוד רוצה לשנות ונמצא היום במקום שהוא מתחיל להבין את הבעיות שלו, אבל אני לא חושבת שנותרו לי צ'אנסים לתת לו אחרי כל כך הרבה כאלה שניתנו לו במשך כל כך הרבה זמן.
אני נמצאת היום בנקודה שאני יכולה להודות בפני עצמי שהיו הרבה דברים במערכת היחסים שלנו שגרמו לי להישאר למרות שהיו מספר פעמים שבהם קמתי ללכת אבל הוא שיכנע אותי להישאר, אבל היום אני מבינה שהם לא הדברים הנכונים והחשובים שאמורים להחזיק מערכת יחסים שלתוכה תבחר להביא ילדים.
אני יודעת שדווקא הבחירה הקלה יותר במצב שלי הייתה להישאר כמו שכבר עשיתי מספר פעמים בעבר ומה שיותר קשה זה להחליט סופית שהפעם אני לא נשארת כי הספקות הללו יתעוררו שם עוד כמה שנים שוב, היות ואני ממש לא שלמה איתם, ואז המצב יהיה הרבה יותר מורכב כי יהיו שם נפשות פגיעות יותר שיצטרכו לשאת בתוצאות, ולזה אני לא מוכנה ולכן אני בוחרת בדרך הקשה יותר, לי ולדעתי, וזה לקום וללכת, גם אם זה אומר שאני צריכה לאסוף את כל השברים שלי ולהתחיל להרכיב את חיי מחדש.
אני יודעת שתהיה לי זוגיות, ואני יודעת שיום יבוא ואני אהיה מאושרת ואני גם יודעת שאני לא מוכנה יותר לפנות את כולי לבן הזוג שלי כי זה לא נכון.
אני יודעת שיהיה לי קשה אבל יש לא מעטים שעושים את זה יום יום, מתרסקים וקמים בחזרה, ואני יודעת שאני חזקה ושיש לי סביבה תומכת ואוהבת ששם בשבילי בלי תנאים.
אני מגלה לאט לאט חברים אמיתיים, חדשים וגם כאלה שהיו שם כבר מזמן וזה מרגש אותי וחושף פנים אמיתיות.
זה תהליך ובכל תהליך יש קשיים ורגעים נעימים יותר.
אני מאמינה בעצמי ובהצלחה שלי להגיע למקום שאליו אני שואפת- להיות מאושרת ושלמה עם עצמי כפי שאני,
ואני בטוחה שיום יבוא ואני אגיד לעצמי שכל זה היה שווה את הדרך הארוכה שעברתי.

שבת שלום,
הילה