אחרי 4 שנים של הדחקה
של לשים את הדברים שמפריעים לי בצד ולהתעלם
אני פותחת את חפיסת הקלפים שלי ופורסת את כולה על השולחן
חושפת את המגירה המבולגנת
עם עומס הבעיות שהצלחתי לדחוס פנימה
מרגישה הקלה
ושנייה לאחר מכן מחנק
שובל של מחשבות מתנוססות לי בראש
ואינספור שאלות
מה נכון ומה לא נכון לעשות בנקודה זו
איך ממשיכים מכאן
ומה עושים כדי שהכבדות הזאת שיושבת לי בחזה תיעלם
מתי כל זה נגמר
כשרק לפני רגע זה התחיל
גאה בעצמי על האומץ שמזמן כבר רצה לפרוץ
ולא אפשרתי לו
ועכשיו כבר לא יכולתי יותר ונתתי לו לצאת
כל חיי חיכיתי לאושר
חשבתי שהוא נמצא בפינות החבויות שאני לא רואה
והבנתי שאם אני לא רואה אותו,
כנראה שהוא לא שם בכלל
וצריך להמשיך לחפש
נופלת וקמה, לא מרשה לעצמי לסגת אחורה
הרי אם חזור, לא השגתי דבר רק עצבות מתמשכת
בלתי פוסקת, בלתי נרפאת
מסתכלת סביב ומבינה שאצטרך לבנות את עצמי מחדש,
לבנות את חיי מחדש,
לחפש אהבה מחדש והפעם למצוא ולהרגיש אותה
ולא רק לחשוב שמצאתי אותה
לא לתת לעצמי ליפול שוב ברצונות של האחר
לא לתת ל"אני" שלי להעלם
להגיש את עצמי כפי שאני
ומי שלא מוכן לי מוזמן לא להיכנס
יודעת שמכאן זה רק לעלות,
כי בתחתית כבר הייתי
טובעת בכעס של עצמי על עצמי
איך נתתי להכל להתגלגל במודע
מבלי לבלום, מבלי להיתבונן מקרוב
מוצאת את עצמי חזקה יותר,
מוכנה יותר לצאת לדרך -
חיפוש אחרי האושר
חיפוש אחרי האהבה
חיפוש אחרי ה"אני" העצמי שלי.
לפני 16 שנים. 14 באפריל 2008 בשעה 10:54
