יומנו של גביר

נקודה למחשבה

"המילה הנכונה - מדריכה, והלא נכונה - מדיחה." (פראנץ קאפקא)

רציתי לומר
ועייפו המילים מלהאמר...

כמעט גומר...

(אם עבר במוחכם המוכחל אסוציאציה מינית אתם עלולים להתאכזב... תתייבשו ותתביישו לכם!)

היום, נתתי לאחיינית(6) שלי חמישה שקלים שתקנה לה דבר מה מתוק מהקיוסק הסמוך, כשהיא חזרה בשלום עם שני שקלים בידה אמרתי לה שתצרף אותם "לחסכונותיה" עד לפעם הבאה שלא אהיה לידה ויבוא לה דבר מה מתוק.
"יש לי כבר כמעט 4 שקלים!" צהלה הילדה ופתחה את ארנקה הוציאה שקל אחד וצרפה לשני השקלים שהיו בכף ידה הקטנה.
"רואה?" היא שאלה, "את זה קבלתי מאמא הבוקר" הוסיפה.
"אבל, זה סך הכול שלושה שקלים" תיקנתי את השגיאה המתמטית שילדה בכיתה א' אמורה להתגבר עליה בכוחות עצמה.
"נכון, ביחד זה שלוש, ושלוש זה כמעט ארבע" ענתה.

באותו רגע הכתה בי ההכרה, כי הילדה הזו תצמח להיות מסוג האנשים ששונאים דברים מדויקים; מגלים טפח ומכסים טפחיים; אוהבים לדבר בערך ועונים על הכול..... כמעט.
הטיפוסים הללו – בני בלי גיל הם, תמיד בסביבות השלושים פלוס, ארבעים פלוס או שישים פלוס. בדרך כלל גם נשואים פלוס.
פלוס מה, בסך הכול – אחד? שניים? תשעה? אחד מהמספרים הבנאליים ביותר שיש, אבל הם חיים בהרגשה או תסביך רדיפה, שאם יגידו חלילה ארבעים ואחת, או יגלו שיש להם ארבעה ילדים, הם חושפים סוד אפל בחייהם, ואוי לאותה כלימה.

לפעמים חוסר הדיוק הוא בשביל הסנסציה. "סבא שלמה זקן מאוד, כבר עבר את השמונים ותשע." זה יוצר רושם כזה, שסבא שלמה נמצא מעבר להרי החושך, כמעט בן שלוש מאות.

נזכר אני ששאלתי היום מישהו תוך כדי שיחה: "מה השעה כעת?" והוא ענה לי: "עוד מעט ארבע." היה ניכר בעליל, שהעוד מעט הוא בלי שום סיבה, ממש ללא הצדקה, אין כאן לא סנסציה, לא רצון להשיג משהו וגם לא תסביך רדיפה; סתם כך מתוך תחביב או מנהג מגונה, לומר דברים בערך.

ה'כמעט בדיוק' הזה כבר גרף לקופות הרושמות הרבה מאוד מזומנים באותו הטריק. על כל מוצר שמחירו עשרה שקלים, נרשם: תשע תשעים ותשע, שהוא במילים אחרות עשר, אבל במעורפל. הדבר הוכיח את עצמו כמובן, כי כל אדם שפוי מתחלחל כשהוא מגלה שקופסת קורנפלקס עולה עשרה שקלים, אבל כשהמחיר תשע תשעים ותשע, הוא לוקח בביטחון תשע חבילות, התשע מרגיע אותו – פחות מעשרה שקלים לחבילה! הוא מרגיש שעשה את עסקת חייו.

"כמעט לא עצמתי עין הלילה," אני ממתין לקבל מעט סימפטיה. כמעט לא ישנתי, אבל בסוף ישנתי עשר שעות.

ה"כמעט" משפר את ההרגשה ומעלה את רמת החיים. שהרי כמעט הכול בסדר.

אחיו הגדול של ה"כמעט", רק הרבה יותר מוצלח ממנו, הוא ה"פחות או יותר".
הורים לילדים מכירים את המשפט: "פחות או יותר ידעתי הכול במבחן." וכי יעלה על הדעת יותר? ברור שתמיד הכוונה היא לפחות.
"שיר, בחורה חכמה פחות או יותר." הכוונה היא שלשיר אין יותר מחמישים איי-קיו בקודקודה. "אבי, דווקא בחור ישר פחות או יותר." – ללא ספק משתמע, כי אבי הוא הבחור הכי ערמומי שקיים וכדאי להתרחק ממנו.

אבל... וזה אבל גדול.
אבל אצל בעלי המקצוע: נגרים, חרטים, מוסכניקים, חשמלאים, קבלנים, גננים, פחחים צבעים... ועוד היד נטויה, זה עובד אחרת: "התיקון יעלה לך שלוש אלף פחות או יותר." שם זה תמיד יהיה יותר.

הסיוט הגדול ביותר, זה להיות נוכח בהרצאה של מאן דהו ולאחר שעתיים של הטפה: "אני כמעט גומר," מבטיח. מבטיח וגם מקיים. הוא כמעט גומר, אבל בסוף לא. הוא ממשיך עוד שעתיים...


אז.... שלא יעבדו עליכם!


זהו זה, פחות או יותר.


שבת שלום 😄

מהו הדבר שחולמים עליו במשך היום יותר מכל? – שיגיע כבר הלילה ונוכל סוף סוף ללכת לישון. ובלילה? כשהדאגות והפחדים הופכים מוחשיים יותר ויותר, ובין מבט על השעון להצצה מן החלון מתהפכים מצד אל צד ולא מצליחים להירדם, מקווים מכל הלב – הלוואי שיגיע כבר הבוקר ונשתחרר מסיוטי הליל.
בלילה – ליום וביום ללילה וחוזר חלילה.

כשמגלים בסופו של דבר כי כל יום דומה לחברו ונכנסנו למבוי סתום, מגיעים למסקנה שאין תקווה אלא לחכות לסוף השבוע הרגוע...
וכשזה מגיע ואנחנו משתרעים על הספא מול הטלוויזיה, מתחילים ההרהורים או הטלפונים לאן יוצאים להתרועע...?!
ולאלה שתברכו ב"ילדים זה שמחה" רק מתחילה החגיגה...
שותים לשוכרה, כמהים למיטה ומתעוררים למחצה כשהשמש מבעד לחריצים מציצה טרם שקיעה.

כך שבוע רודף שבוע, עד כי נשלם לו חודש תמים. במשך כל אותו החודש מצפים בכיליון עיניים שיגיע כבר "הראשון" והמשכורת תיכנס. וכשמגיע הראשון והמשכורת שוכנת בטח בבנק, מחכים שיעברו הימים ויגיע העשרים בחודש, חוששים ומהססים לקראת יציאת כרטיס האשראי ועד כמה צובט ה"איי" על אוברדרפט מצטבר עד כדי שאי אפשר לתאר האם ה"אושר" היה כדאי על ה"איי".
משם מצפים לראשון, ומשם לעשרים ולראשון ולעשרים, עד מאה ועשרים.

כך חולף לו החורף הקודר בלי סבלנות, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, ואנחנו דוחפים ומאיצים: מהר! מהר! קמים ביום ראשון ומאוכזבים שזה לא יום שני, וביום שני רוצים כבר חמישי ובחמישי את השבוע הבא, זוז כבר, נו!
אולי, מנחמים אנו את עצמנו, החורף ייגמר ואיתו הקור והצמרמורת, החושך והדיכאון והנה יבליח לו הקיץ עם אור ושמש, יופי ושמחת חיים והכול ייראה אחרת אלא שכשמגיע הקיץ ומביא באמתחתו יתושים וברחשים וקדחת הנילוס ומקקים שונים מטיב המינים, והשמש קופחת והזיעה ניגרת והאור מסנוור ללא רחמים, אנחנו מעודדים את עצמנו ואיש את רעהו –תחזיקו מעמד, הנה או-טו-טו הכול יעבור מהר, הקיץ סוף סוף ייגמר, יטול עמו את כל המפגעים, ויגיע ידידנו החורף, משאת נפשנו ותקוותנו.

מתוך ייאוש ומתוך רצון לעשות פסק זמן מן המרדף אחרי הזמן, אנחנו צופים בסרט ו/או נוטלים ספר טוב לשכוח קצת מהעמל ולשקוע בעולם הדמיונות כדי לתת שלווה לנפש ודרור למחשבות.
מתחילים לצפות ו/או לקרוא, המתח הולך וגואה, נכנסים להווי הספר כאשר כל משאלתנו מתבטאת בתקווה להפיג את המתח ולדעת כבר מה יהיה הסוף.

* * *

מתנהל לו ישיש בן שמונים אט אט בדרכו, מביט אחורה ונאנח: "אוי צעירים איך שהזמן עובר מהר". כולם מזדעזעים ביחד איתו ומהנהנים בהסכמה מלאה. הזמן רץ, ואיש אינו עושה חשבון עד הסוף וחושב: איך היינו מחזיקים מעמד, ומה היה קורה חלילה אילו הזמן לא היה עובר כ"כ מהר...
השנים הצעירות הן השנים היפות, אבל כולם רוצים כבר להיות זקנים ולהיות בטוחים במאת האחוזים שהם אף פעם לא ילכו לעולמם בעודם צעירים לימים.

אז מה, אנחנו לא אוהבים את החיים? – חלילה וחס, אוהבים ואוהבים. החיים הם המתנה היקרה והנפלאה ביותר שיש לנו, אנחנו יודעים זאת היטב. כל מה שאנחנו רוצים, מקווים ומייחלים לחיות חיים ארוכים וטובים, לראות ילדים, נכדים, נינים גדלים... למות זקנים ושבעי ימים ומשאלה אחת ואחרונה בליבנו שעל קברינו ייכתב: "פה טמון בכיף פלוני בן אלמונית", אבל מהר מהר מהר.




הכותב לא החליט אם הוא מזדהה עם הכתוב.


הכותב החליט שהוא לא מזדהה עם הכתוב.


הכותב חזר בו והחליט להסתיר את דעתו על הכתוב שהיא הזדהות מוחלטת.


הכותב החליט לא להחליט.


הכותב החליט שאין לו זמן להחליט והוא ממהר...



יום טוב וסוף שבוע נעים לכולם 😄

מי שעצוב ורוצה לחייך,

מי שמחייך ומחפש קצת כובד ראש,

מי שראשו כבד עליו ורוצה קצת שמחה,

מי ששמח ורוצה קצת צבע בחיים,

מי שצבוע ורוצה להשתנות,

מי ששונה ורוצה להיות קצת עצוב,

לכל מי שרוצה למהול קצת חיוך בתוך הדכאון שנוצר מהחיוך של הדכאון הקודם,

למי שסתם שמח כל בוקר מתוגת הערב ומלא יגון בערב מעליצות הבוקר,

למי שהשמחה עושה אותו כל כך עצוב עד שהוא נהיה שמח מרוב עצב,

ולמי שסתם הסתבך בין שמחה לעצב ולא יודע איך לצאת מזה...

...

...

...

צר לי, אין לאל ידי לעזור!!!




יום טוב, מוצלח, מלא סיפוק ואור :)

להתחדש...

ציטוט:
"אבא שלי אמר שאם אף אחד לא היה מת, לא היה מקום בעולם לתינוקות שנולדים. הוא אמר שאם שום דבר לא היה נגמר אף פעם, שום דבר לא היה יכול להתחיל. הוא אמר שככה זה גם בשמים - שלפעמים עולם צריך להיגמר כדי שעולם חדש יוכל להיוולד"(ג'וזף פיינדר)

כמה נשמע תמים ופשוט.

תחשבו על זה...
אולי דברים חדשים לא מתחדשים כי אנו מלאים בעבר?
אולי רק אם נמחק את העבר ונפנה מקום בליבנו יצוצו דברים חדשים ונפלאים אחרים?


מבחינתי, זה בטוח.

כן, כן... לך!!!

אני לא רומנטיקן,
אולי קצת פלספן.

(קצת הרבה?!
טוב, שיהיה..
ואני גאה
במה שיפה.)

עצמי את עינייך,
נומי את שנתך,
הרפי את גופך,
הפריחי את נשמתך.

יום חדש בפתח,
ועוד תקווה תפצח,
וגם בטח תצלח.

ילדים, חולי ועבודה,
לא קלה המלאכה,
ועל הכול תודה.

יש בך אופי,
בניגוד לכל דופי,
וזה כל היופי.

היישירי מבטך אל המראה,
את ממשיכה מכאן הלאה,
תמיד קדימה,
אף פעם לא אחורה.


זו הייתה רק ההתחלה...
אולי יום אחד תהיי הנסיכה*...

(*הנסיכה החניכה!)


לילה טוב, בוקר טוב או יום טוב... (תבחרי!)

המחשבה היא ראי לאדם; היא מראה אותו - את הכיעור והיופי שבו.

מי שרואה בחיי השליטה ככוחניות על השפל, טועה טעות מרה.
הוא/היא מבחינת: "כל כלב שורר באשפתו".

מי שרואה בעולם הבדס"מ כתעשייה מינית.
הוא/היא מבחינת: "ועל פות יפשע גבר..." (ולחילופין באישה "ועל פין תפשע אישה").

עולם הבדס"מ הוא עולם של הלקה/י באהבה תכנע/י בהערצה והכר את מקומך!

העברתי זאת מהפתיח לתוככי הבלוג 😄

בימים הספורים ברוטו ובשעות המועטות נטו, אני חש שיש דברים בגו.
אין לי כעת הפנאי לפרטם, אבל בוא יבוא בעיתו ובזמנו.

אלייך נסיכה מיוסרת....

שרועה על רצפה קרה,
אחר מצוות אדונה תרה.

נחבטת בחבטה עזה בגבה,
חושקת שפתיים בכאב דווה.

דמעותיה זולגות על לחייה,
בלשונה מלקקת כל זליגה.

ישבנה מצולק אדמדם כסלק,
מה שמניע אותה כדלק.

נשנקת, נאנחת, גונחת, רותחת,
את מצוות אדונה לא שוכחת.

אל כפות רגליו תכרע,
כל מילה מאמרותיו תבלע.

בעיניה תביט עליו בהערצה,
הוא אדונה רב ההערכה.


* * *


ענוגה בכאב,
אוהב אותך מכל הלב.