מיומנו של חסר הנסיון, המנסה למצוא דרכו בים הטעויות.

יש משהו יפה במקומות נטושים, 
מקומות שנראה שהזמן בהם עמד מלכת.
ושכבת אבק עבה שמצטברת, שאיננה אחידה ממש.
במקומות מסויימים ניתן להבחין שנשארו סימני אצבעות

שנגעו ובדקו פעם מיקומם של דברים.
ומפרצים אלו שהיו פעם בולטים בנקיונם על גבי שכבת האבק הלא אחידה,
בעצם כוסו בשכבה חדשה שנותנת להסיק שהבדיקות הללו נעשו כבר מזמן.

אני יושב ותוהה בלילה גשום,
איך נראות העיניים שלה.
איך אישונייה כמו שני כוכבים תאומים, 
יצרבו על אישוניי בחשיפה ארוכה.
איך תצא לנו תמונה שרופה שרק בבואתה תיראה וכל הרקע יבלע בתוך לבן בוהק,
אולי חדי עין יבחינו בצלליתי שם במרחקים בקושי ניתנת לזיהוי.

אך אחזור תמיד לקליפתי בבדידות, אתגלם לי כל לילה ובבוקר לא אצא פרפר.
למעשה לא הצלחתי לצאת מעולם,
כי אלוף בלקבור את עצמי.
יותר משני עשורים הרצון גלום בתוכי,
כמו בתוך קליפה של אגוז מקדמיה.
כנראה שרק שבירה עוצמתית תוכל להוציא את התוך,
אינני יודע...
כשזה סגור שם, לפעמים זה מסתחרר וגורם לתחושת בחילה קלה.
לרוב אני הולך לישון, אבל לפעמים אני מקיא קצת מילים...