מחר נגמר לי המינוי ואני חושב שאתפוס שוב מרחק מכאן, כך לפחות אני מקווה אך אינני יכול להתחייב על כך.
רציתי לומר לך זאת כי את האדם הכי קרוב אלי כאן ואת דואגת לי תמיד.
אני כרגע לא מצליח אפילו לכתוב לבלוג, אני מכיל מועקה של קפיץ דרוך וחלוד שעדיין מאיים לקפוץ מבעד לחלודה של עצמו.
קשה לי להאמין שאצליח לא להכנס בכדי להציץ כאן בכל זאת, אני סתם מבולבל כבר מהחיים האלה.
נותן לזמן לעבור ללא כל תכלית ורצון לשנות דבר.
בזמן האחרון הגאות והשפל קיצוניים נורא,
הים הפנימי שלי נסוג קילומטרים אחורה כל יום וחוזר לפעמים ומציף את רחובות נימיי.
הלב הזה,
שוב מרים משקולות של בדידות.
הברק בעיניים מלוח.
והמלח, לפעמים הוא גם מלח של אושר.
אולי הפעם לא הצלחתי לגרור את הדימיון לתוך המציאות הקולקטיבית,
מרהר בדברים הרבים שקרו כשיצאתי אל המדבר,
וחושב שאולי אני צריך לחזור לשם.
מספר ימים בחוץ כמו זאב בודד,
לצבור כח, להתמודד עם פחדים, להתרגל ליללות.
להיזכר באינטואיציה שלי החזקה.
תמיד ידעתי שיש לי הרבה מה לתת,
עוד לא מצאה אותי אחת שיודעת לקחת.
