כמיהת הגפרור

הוא לא שואל.
אבל תוך כדי זה יוצא ממני, "אני כלבה, אני פשוט כלבה".
ובחדות גמורה הוא אומר - "לא.
את בנאדם, אישה."

אני מתבלבלת - לפעמים זה קורה לי, קשים חיי אהבלה.

והוא ממשיך.. "כלבה זה מה שאת, לא מי שאת".

והבטן מתחממת מבפנים בנעימות שמנזילה אותי.
רטובה.
כלבה רטובה זה מה שאני.

וזה מהדהד בי זכרון של התחלות. אני על ארבע והשאלה הפשוטה,
מה אני.
חזר ושאל וכל מה שיכולתי לענות היה, "שלך".
וגם כשהוא אמר לי, "לא את כלבה - זה מה שאת".
ולא הצלחתי, התעקשתי לא להצליח. "אני לא כלבה.
זה לא מי שאני. אני לא מוכנה לשקר לך", אמרתי.

<מחייכת> כמה מזמן.

הוא הפסיק, גם לאדונים יש מילת ביטחון.
אני זוכרת כמה זה הימם אותי.

הוא אמר לי שם, "זה לא מי שאת, זה חלק ממה שאת".


ועכשיו, בהפוכה ועדיין בדיוק אותו דבר.
נעים.

כמה נכון המשפט הזה, כמה פשוט.
יש בי הרבה חלקים. והחלק הזה לפעמים הוא בדיוק מה שאני.
לפעמים הוא מי שאני.

וזה בסדר.
ומותר, מותר לחייך.

*

את זה כתבתי לפני משהו כמו שנה, ועכשיו בדיוק אחרי שסיימתי לערוך ולהוסיף.
הוא מגיע, הוא לא יודע שאני כותבת עכשיו או על מה. אבל הוא מגיע ואיכשהו הוא חונק ומטלטל אותי מתוך הנקודות שהספקתי לשכוח.


אנחנו מדברים המון, על פוליטיקה על מוסיקה, אומנות, אינטרנט, יו ניים איט.
אבל תמיד ולא משנה כמעט מה הנושא, אני מרטיבה תוך כדי השיחה איתו.

וכשהוא בא ומוכיח אותי על הנקודה הזו, שואל אם קיים בכלל מצב שבו אני לא חרמנית או רטובה. אני מנסה להסביר שזה נדיר מצב כזה אך קיים, נדיר בעיקר כשאנחנו מדברים.
"זה בגלל שאת כל הזמן חושבת על סקס ולא על דברים אחרים. למרות שאני לא מדבר איתך על סקס"
"אני לא חושבת כל הזמן על סקס, זה לא זה".
"אז את רטובה כשאת לא חושבת על סקס?”
"כן, קשה לי להסביר אבל אני רטובה מעצם העובדה שאנחנו מדברים לפעמים, מהאינטימיות שנוצרת במהלך השיחה. מזה שזה תמיד ברקע ושאני מודעת למי אני לעומתך ומי אתה. וגם עכשיו עצם העובדה שאתה מעמיד אותי במקום ככה בלי למצמץ"
"מה את לעומתי? תעני בכנות לשם שינוי”.
"אני כלבה, זה אפילו לא כלבה זה יותר מזה”.
"עכשיו את שוב מקשקשת, והאמת אני מתחיל לאבד סבלנות"
" אני אפסית, קטנה, אני כל כך .. אני חור לעומתך אני זונה קטנה ואני כלום. אני כל מה שאני ואני כלום ביחד"
" את זורקת משפטים בעלי אופי מיני וככה מנסה להסתיר מעצמך?, ממני? את המהות"
"לא" ואני מנסה להסביר שבדיוק כתבתי את זה כשהוא הגיע. ואני לא מצליחה להבין למה כל כך קשה לי להתבטא. אני מרגישה כמו ציפור שאיבדה אוריינטציה וחובטת את עצמה בכל הקירות בפאניקה גמורה. אני לא מסוגלת לעצור לרגע ולחשוב. באמת. אני לא מצליחה לתפוס את המילים הנכונות והן נופלות מרוסקות, חותכות בי.

"את שטחית" הוא מודיע לי. "זה לא נכון" אני ממלמלת בזמן שהוא ממשיך ואומר, "אבל אם זה המקסימום שאת מסוגלת לו, זה מה שאת כנראה, "חור" וכלבה וזונה וכל הקישקושים האלה. כאילו שזה לא אני שאת מדברת איתו. כאילו זה איזה מישהו מעפן שאת לא רואה ולא תראי. שאת יכולה למכור לו את השטויות האלה".

אני מנסה שוב, שוב מתוך מה שלפני רגע כתבתי.. "אני מרגישה בבית כשאני למטה מולך. אני מרגישה הכי נכון והכי עצמי כשאני שם". ובצדק הוא מוכיח אותי שוב "אז למה את מקשקת שטויות ומבזבזת לי את הזמן" ובאמת שאני לא יודעת למה. אני לא יודעת למה אני לא מצליחה לענות לו על השאלה. ואני רואה איך אני מתפתלת סביב עצמי ועונה מסביב ואני לא יכולה לעצור בעצמי וממשיכה.. “זה כל כך קונטרסטי לפעמים ההרגשה הזו ואני לא יודעת איך להסביר אותה. אני לא יודעת איך לומר שאני מרגישה כל כך חזקה ומלאה ובו זמנית כל כך אפסית וחסרת חשיבות". אני לא מצליחה להכניס למילים את מה שאני יודעת. התשובה כל כך ברורה לי. התחושה הזו שלי לעומתו, התחושה הזו הידיעה הזו שתמיד נמצאת שם ברקע. היא כל כך ברורה לי ואני כל כך מוגבלת במילים שלי. אני לא מצליחה. אני מתפתלת בנואשות, בכישלון.
"אני יודע שהשאלות האלה גדולות עלייך" הוא מתחיל לומר אבל אני לא עוצרת אני פשוט ממשיכה "אני לא יודעת איך להסביר את זה חוץ משזה מה שזה, וזה הכי נכון. ושזה מה שאני צריכה. ושכשאתה לוקח אותי, אז זו תחושה עמוקה של בית"

"לא זוכר ששאלתי אותך אם זה "נכון" או לא" האמירה המדייקת שלו היא כמו דלי של מים קרים וזה ישר מעמיד אותי במקום. כי אני יודעת מה השאלה אני זוכרת בדיוק, "כן אדוני, שאלת אותי מה אני לעומתך"
"בדיוק, ואת לא מסוגלת לענות לי על זה"
"אני מסוגלת, אני בטוחה שאני מסוגלת" אני עונה לו בחדות בנשיפה אחת, כי התשובה באמת ברורה - רק לא במילים ואני מתרוצצת בלי נשימה אחריהן, גולות מתחת למקרר, אני בטוחה שאני מסוגלת, איך יכול להיות שלא?
"להוציא מלא אויר חם את יודעת, אבל להסתכל לתוך הלב שלך עוד לא למדת. זה בסדר אני יודע את התשובה... נו, תכתבי את מה שאת טובה בו.. על איך שאת חרמנית ורטובה ורוצה" הוא רואה אותי, הוא רואה שאני מתה למצוא מה לומר. שאני מנסה להכנס פנימה למצוא פינה שקטה מכל הסערה הזו שהוא עושה בי כדי להצליח ולענות לו. והוא מקניט אותי בלעג שאמצא תשובה. למרות שהוא יודע אותה. והגאווה שלי, היא לא נותנת לי לתת לדברים להגיע לסיומם. בפנים אני כבר מרגישה איזו הקלה, שהוא יתן לי את התשובה. אבל בו זמנית אני מרגישה כשלון שהוא צריך לתת לי אותה. שאני לא מצליחה למצוא אותה. ושם אני נשברת. הדמעות מתחילות להתאסף ואני מגרשת אותן וחושבת באמת, מה אני לעומתו. ובתוך כל הבלבול המיואש הזה אני מוצאת רק מילה אחת. מילה אחת שאני שונאת. מילה אחת שכל כך קשה לי לומר אותה. כי אני לא מתחברת אליה, כי אני לא מרגישה ככה. ואני מנסה להזכיר לעצמי שזו מילה, שיש לה את הקונוטציה שלה ויש את המשמעויות שאנחנו ממלאים בה. ושיש למילים גוונים וזוויות. זו רק מילה.. זו רק מילה אני מנסה לשנן לעצמי, אבל זה לא מרגיש ככה. זה לא מרגיש ככה בכלל. ואני כמעט יורקת אותה החוצה רק כדי להפסיק, נושמת בפעם האחרונה

"שפחה"

"שפחה?”

"כן". זה כל כך משפיל, זה כל כך נמוך בשבילי. שפחה.

"על מה לעזאזל את מדברת?”

ואני ממהרת להסביר "אני לא אוהבת את המילה הזו. אבל זה מה שאני לעומתך".
"שפחה? מה אנחנו בתנ"ך או משהו? את באמת שפחה שלי? נו באמת..”
ואני משתדלת להסביר לו ולעצמי. בלי להראות לו כמה קשה לי המילה הזו " עזוב את התנ"ך, במהות; של להיות שם, ולשרת, ומבחינת מיקום והקוטן שלי לעומתך והזמינות. הצורך הזה בבטן. הכלבה שאני, והזונה שאני, והצעצוע שאני. אני לא אוהבת את המילה הזו, אני לא אוהבת את הקונוטציה התנ"כית הזו או את האויר החם שיכול להיות בה. אבל אם מסתכלים עליה. על המהות..” והוא קוטע אותי, ואני כמעט שמחה שהוא מפסיק אותי.
"את יודעת מה הבעיה עם אוסף הקלישאות הזה? שאם את שפחה, אני "אדון", ואם את "כלבה" אז אני איזה מאסטר או משהו, וזה פשוט חרטא. אני לא - אני גבר, ואת.. מה את?”

"אני אישה".

"בדיוק, את אישה שרעבה לאהבה, למגע, להכלה, את פגיעה וזקוקה ואת אוהבת, ומתגעגעת. אבל את לא מספיק אשה כדי להגיד את זה. אז את שופכת לי "שפחה" ו"צעצוע" כאילו שזו פעם ראשונה שאנחנו מדברים"
תודה זו המילה היחידה שאני מצליחה להוציא. ואני באמת מודה לו, בוכה ומודה לו. כי הנה, הוא באמת יודע את התשובה. ואין יותר תשובה מזה. אין. הוא יודע מי אני. הוא יודע בדיוק.
ואז בלי לאבד שניה באגרוף חד לבטן הוא אומר לי לעוף לו מהעיניים. והכאב משתק אותי ואני מתחילה להתחנן, להתחנן על חיי. והדמעות מחליקות החוצה לאט לאט תוך התעלמות מופגנת אני ממשיכה ומפצירה בו שרק לא יעיף אותי. "... אתה חשוב לי. ואני כל כך פגיעה מולך. אני לא יכולה לסבול את התחושה שאני מאכזבת אותך. זו תחושת חוסר האונים הכי גדולה שאני מרגישה מולך. כשאני טועה”. והוא מראה לי כמה עלובה אני "תגידי, בתור שפחה, כשאני אומר לך לעוף לי מהעיניים..מה את אמורה לעשות?”
"לעוף לך מהעיניים"
"אז מה זה המגילות האלה שאת מדקלמת לי פה?”
"זה כי אני לא שפחה" ועם כל כמה שקשה לי כמעט באותה נשימה לקחת בחזרה את מה שאמרתי קודם. כל כך ברור לי שטעיתי. כל כך ברור לי שאני לא שפחה. שהתואר הזה הוא לא לי, ובכלל כמה שקשה לי כשמנסים להגדיר אותי. כשאני צריכה להגדיר אותי, לפרק לחלקים קטנים ופריכים רק כדי להניח עליהם תווית מגדירה. וכשאני מנסה, כשאני נדחקת לפינה או דוחקת את עצמי לפינה הזו אני תמיד נופלת באותו מקום, אני מנסה לפצל למלא רכיבים ולצמצם אותם למילה אחת; כלבה, חור, אפס... שפחה. אבל זה לא, זו סתם הסחת דעת ריקה - שלו, בעיקר שלי. טריק זול של תחמני קלפים ובמקום לעקוב אחר זריזות הידיים וליפול הוא מתבונן מעבר מנחית אגרופים על הנפיחות הריקה הזו, כמו כוס חד פעמית שמתחזה לזכוכית הכל קורס לכלום. בתוך כל הכאב והפחד הזה אני שמחה לקחת את האמירה האומללה הזו בחזרה כי אני לא שפחה, אבל הוא לא הולך לוותר לי עליה. הוא מתקן אותי כמובן שזה בגלל שאני לא ממושמעת, שאני לא מכבדת את הכללים. ושעוד יותר גרוע מזה, אני קוטעת אותו ברצץ מילים ותחנונים שלא יבקש את זה ממני, שאני לא מסוגלת. אבל הוא לא נותן לי להפריע לו ברצף המחשבתי שלו. “הכי גרוע זה שאת מנסה לשלוט בסיטואציה. וזה פאתטי בלשון המעטה".
ואני נשברת, מתנצלת ומבטיחה לעוף לו מהעיניים. אני מבטיחה ואני משתתקת ואני עומדת במקום בלי שום יכולת לזוז. אני יודעת שאני צריכה ללכת. והדקות נוקפות והוא מתבונן בי. ואני לא מצליחה. אני פשוט לא מצליחה.
וכשאני לוקחת נשימה עמוקה ומנסה לשדל את עצמי לנוע, לעוף לו מהעיניים, בפעם האלף. הוא שואל אותי בסוג של אגביות,
"תגידי, את עושה את זה כי את רוצה לגרום לי להעניש אותך?”

"לא, ממש לא".

"את חושבת שאני צריך להעניש אותך?”

"כן".

"על מה אני צריך להעניש אותך?”



"על זה שאני לא מסוגלת לענות על שאלה פשוטה. על זה שאני נלחצת ומפרפרת וזורקת סתם מילים לאויר. על זה שגם כשאני יודעת שאני לא צריכה לומר משהו, כשהבהרת לי מה אתה לא אוהב אני עדיין מצליחה לטעות".

"לא נכון" הוא מעיר לי. ואני יודעת, אני יודעת בדיוק איפה הכי הייתי לא בסדר. במה הכל מסתכם או ממה הכל מתחיל, "ועל זה שאני לא עושה מה שאתה אומר לי".

"זה היה כ"כ קשה?”

"לא".

"אז מה כן?”

"אני מרגישה שאני צריכה להענש על כל זה. אני מרגישה שנכשלתי היום כמה פעמים".

"את יודעת מה, אני חושב שיש פה משהו לא הוגן כלפייך. כי להעניש אותך על זה, זה מכיל הנחת יסוד שגויה. כי מי שלא מסוגלת לענות על שאלה פשוטה בכנות, לא נמצאת במצב לקבל עונש ולהפנים את השינוי. זה סתם כאב מבוזבז ואני לא אוהב לבזבז. כי אם היית מה שאת טוענת שאת היה לך מספיק כח לקבל את מה שאמרתי לך, אבל המשכת לרוץ אחרי ולמשוך לי בשרוול".

והאמת יוצאת וההבנה העמוקה לכמה אני מצליחה לשקר את עצמי. והעובדה שהוא לא הולך להעניש אותי, מכאיבה לי. אני שונאת כשהוא מעניש אותי. אבל אני מרגישה שאני חייבת להענש, חייבת כדי לעבור את זה הלאה. כדי להתקדם מהמקום וכדי באמת להבין. וכשהוא מדבר שם על ביזבוז אני מרגישה שאני נקרעת. הוא לא נותן לי מילימטר והאמת יוצאת. "אבל אני לא מה שטענתי שאני. יש דברים שאני לא מסוגלת לעשות. ואני קודם כל אישה שאוהבת וללכת ממך כואב הרבה יותר. זה בלתי נסבל. וטעיתי"

"תשמעי, את מכירה אותי קצת כבר את יודעת מה אני עושה במצבים כאלה.. לא יודעת?”

"אתה בדרך כלל מסביר לי ומבהיר לי"

"לא, אני דווקא חשבתי על... בואי הנה..” הוא קורא לי ואני לא מסוגלת לזוז. אני עומדת ובוהה בו מחכה. מחכה לדעת מה הוא יעשה בי. הוא מתבונן בי וממשיך.. "אני חשבתי על חיבוק, נו.. בואי".



"באמת?” אני לא מאמינה, אבל אני לא מחכה לתשובה אני פשוט אומרת לו תודה ורצה. רצה ובוכה ישר לתוך החיבוק שלו. חיבוק חזק וצמוד ומלא שעוטף אותי לחלוטין. ואני מנסה להשתלט על הדמעות והשרירים שלי קפוצים בקושי. והוא מחזיק אותי בתוך החיבוק שלו בגוף ובמילים. מילים שמנטרלות אותי לגמרי. שממוטטות את שארית ההחזקה אצלי.

"אני יודע מי את
ומה את
והכל בסדר"

אני מתפרקת לו בתוך הידיים והוא מחבק אותי חזק חזק ובצורה הכי מלאה שיש.
ואני בוכה כנגדו. הכי בוכה שיש בלי שום מודעות לעצמי וכמו ילדה תוך כדי בכי מבקשת שרק לא יפסיק, שלא יפסיק לחבק אותי.
הוא מחייך, אני שומעת את החיוך בקול שלו "מי מפסיק מי?.. אני פשוט לא מצליח לחבק אותך יותר מכמה שניות בלי לתפוס לך את התחת. אבל זו בעיה שלי"

אחרי עשר דקות בערך, אני נרגעת מספיק כדי לקחת נשימות עמוקות. הוא מחייך כנגדי וזה מרגיש כאילו הוא מדגדג אותי מתחת לסנטר בהקנטה אוהבת. ואני לא יכולה שלא לחייך. וכשהבכי פוסק ואני רגועה ובטוחה בתוך החיבוק שלנו אני מודה לו. אני מודה לו מעומק הלב, על החיבוק הכל כך מכיל שהוא מעניק לי ועל כך שהוא באמת מבין ויודע מה אני.


ואני מתכרבלת עמוק בתוכו ושקט.
ואין יותר מילים.



"לילה טוב"




* * *
אני לא אומרת לו את זה, לוקח לי ימים להבין מה אני מרגישה אבל אני לא מספרת לו.
זה לא היה סשן, אבל זה היה.

אני לא יודעת איך להעלות את זה. אני לא יודעת אם אני רוצה, - אני לא רוצה לדעת איך זה היה לו או למה ואם זו רק אני שמרגישה את ה- היי הזה הספציפי שיש אחרי שאנחנו שוהים שם הכי אינטנסיבי שיש. אחרי שהוא מועך אותי מתחת ללמטה. כשזה הכי נכון. כשזה חלק ומלא. פשוט הוא ואני, ככה.