כמיהת הגפרור

יש איזו תחושה של חוסר שקט בפנים, ככל שעובר הזמן אני מחליקה בתוך עצמי. מאבדת את האיזון - את האיפוס שלי.
לפעמים זה כבר מקשה על הנשימה, העצבים רופפים ואני קשה עם עצמי. אני כותבת ומוחקת את המילה על גבול, זה לא על הגבול יש רגעים שזה ממש מרגיש שזה צורך לקבל את המנה שלי. אני צריכה לקבל את מנת האיפוס הזו ממנו, אני צריכה להרגיש את החלק הזה בי במלואו. אני צריכה להיות במקום שלי, מולו.
כשעובר הרבה זמן ואני נפרמת סביב עצמי, כשאני במצב הזה ובדיוק אז הוא בוחר לקחת אותי. לסיבוב.
להוריד אותי למטה, למעוך אותי חזק. לפעמים אני כל כך שמחה, אני כל כך מלאת אושר שהוא לוקח אותי שאני שוכחת לסבול.
שהחיוך לא יורד לי מהפנים ואני צריכה להשתדל לא לצחקק כמו ילדה קטנה. אבל זה לא מה שאני צריכה, אני צריכה לרדת ולשהות שם. להרגיש את ההכי למטה הזה. אני לומדת לנשום את ההתחלה הזו עמוק פנימה. להרפות את השרירים המופתעים המאושרים מידי. לתת לכל הדם לזרום ולאויר. אני לא יודעת איך זה נראה מבחוץ. אני יודעת איך זה מרגיש מבפנים. איך כשהוא מניח אותי בתנוחה. אני נושמת עמוק והכל חי. אני נושמת עמוק ריח של בית.

שנינו מריחים את זה עומד בינינו באויר, האויר ספוג במתיחה הזו בינינו. הנשימה רוטטת בחלקיקים מחושמלים והשערות סומרות. עוד לפני הידיעה, עוד לפני שההבנה ואיתה אנחת הרווחה של היד שלו מתלפפת בשערי. עוד לפני שהוא מושך אותי מטה. לפני כל אלה, ברגעים האחרונים שכבר קשה לי לנשום מרוב ציפייה מרוב תקווה. הגוף, יודע.

"תרדי" וזה כל מה שהוא אומר לי. ואני יודעת בדיוק איך ולאן. ואין שום חינניות בתנועות, הן מהירות חדות מגושמות מעט, נלהבות. לאט לאט הוא מפשיט ממני כל בגד. חזה על מרצפות קרות. פנים מועכות לרצפה נושאות את מירב המשקל. הגב מקומר התחתונים מתוחים בין הירכיים, מופשלים לחצי התורן. פרקי האצבעות לבנים ממאמץ כמו גם נקודות האחיזה בפלח התחת שלי. התחת שאני פותחת בשבילו.

"מה את? מה זה?”

"חור. חור תחת".

"בדיוק"

ושנינו נושמים עמוק.
ונשארים ככה.

"תפתחי"

ונושמים.


וזה כל מה שרציתי וזה כל מה שאני רוצה באותו רגע.
אני מעוכה לרצפה שם, ואני הופכת לחור הזה. כי זה מה שאני באותו רגע. אני מצטמצמת לכדי נקודה אחת קטנה. לכדי חור תחת. וזה נכון ככה. ואני עוצמת עיניים ונושמת עמוק ויש שקט. הוא נותן לי את השקט הזה.
ואני לא יודעת איך להסביר במילים את התחושה המתגנבת, מתגנבת במובן של מעט לאט לאט באינקרומנטים. זה בדיד אבל מרגיש רציף, איך לאט לאט אני שוקעת פנימה ולמטה. איך הימים נעלמים והרגע חודר בי לחלוטין.
זה באמת כמו סמים, אני חושבת. ההרגעות הזו של הגוף, ההתרפות שמתפשטת ביחד עם מחזור הדם. תסמיני הגמילה, הקריז מתפוגגים.. והאושר מתפזר ומניח עצמו בכל מקום. לפעמים זה כל כך חזק שמרוב אושר אני באמת שוכחת לסבול. אבל רוב הזמן, זה מרגיש ששבתי הביתה. אחרי תקופה ארוכה ואני צריכה איזה רגע להתרגל שוב. לזכור שזה הבית אותו הבית ואיפה הדברים מונחים, ומפתיע כמה מהר הכל מציף. אם מצמצת בדיוק פספסת ונדמה לך שאף פעם לא עזבת.

אבל פעם, הוא שאל אותי שם, בדיוק שם.
"איך זה מרגיש?”

והתשובה היחידה שעלתה הייתה, בית.
פשוט בבית.

והרגשתי כל כך מטופשת באותו רגע, שהמילה היחידה שעולה לי לראש היא בית.
וניסיתי למצוא מילה אחרת, תשובה אחרת. ניסיתי אבל לא הייתה. כאילו כל המילים בעולם נמחקו ונותרה רק זו.
בית.

זה השקט הזה שנכנס לכל נים והדיוק הזה, שמתמצת הכל למילה אחת באותו רגע.

זה, זה בדיוק מה שאני צריכה. והידיעה הברורה שמעכשיו,
אני בידיים שלו. אחוזה. בבית.

הוא לא צחק, הוא לא צחק בכלל.
הוא חייך אליי.

"בית.”