אורגזמה, אביונה, גמירה, המוות הקטן, הפיצוץ
באיזה שם שלא, לא.
כשהייתי קטנה, היו מקריאים לי את הסיפור על הנשיקה שהלכה לאיבוד. ותקופה מסויימת ככה התייחסתי אליה, האורגזמה שהלכה לאיבוד. אבל אני כבר לא בטוחה אם היא באמת הלכה לאיבוד או אם היא אף פעם לא באמת הופיעה.
אני לא יודעת אם לפני שנאנסתי גמרתי או לא. אני לא יודעת או לא זוכרת, וזה כל כך לא משנה.
אני קשורה לשולחן כבד, הקשירות שלי קלילות, הן רק ההתחלה זקוקות למשיכה קלה על מנת לנעול אותי למקום.
הן תמיד שם מוכנות וכשהוא מודיע לי אני משחילה את עצמי לתוכן, מכוסת עיניים לחכות בשקט למפתח שיסתובב בחור.
ואני מחכה, וכשהוא מגיע, הקשירות ננעלות עליי. והתחת שלי מפושק ובלי הרבה הכנה אני פתוחה כולי ונקרעת. הוא חודר אליי ומזיין לי את התחת הידיים שלו ממשיכות לפשק בכוח את התחת שלי, והכאב מתמתח בי. הראש שלי מורם מהשיער, יד מלופפת ומושכת ואצבעות חודרות לפה, בודקות. אני מריירת עליהן וההבנה שיותר מידי ידיים. הרבה יותר מידי. בדיוק כשזין חודר לי לגרון. אני מנסה להתנער, לזוז, אבל אין לאן. אני שומעת אותו, רחוק, רחוק מידי מסביר לכל האורחים את המחירים. ואני שומעת את הצחוק ואת המטבעות מצטלצלות בקערת המתכת הגדולה. זולה. כל כך זולה. זונה קטנה ומטונפת שעושה הכל. הם מזיינים אותי שם, ללא הפסק אני כבר מאבדת ספירה או כל התנגדות. מידי פעם נדמה לי שאני מרגישה אותו. ולפעמים הוא ברור בנוכחות שלו. בלעג שלו. באגביות שבה הוא משתמש בי. אני כבר לא קשורה לשולחן, אני על ארבע מלקקת ודוחפת לשון לתוך חורי תחת מזדמנים. בזמן שהגבר מתחתיי מזיין לי את הכוס גבר נוסף ניגש ומחדיר לי אצבעות לתחת ואז את הזין שלו. משהו קר ורטוב מחליק לתחת שלי ומתרחב; אני מפסיקה ללקק וחוטפת סטירה. כי אסור לי אף פעם לשכוח למה אני משמשת. הם מדברים בינם לבין עצמם, הקור מכווץ אותי והכאב מתעצם זה רק קורע אותי יותר, הרבה יותר ואני מבינה שזה בקבוק בירה שנדחף כל הזמן עמוק יותר ויותר לתוך התחת שלי. הם לא מכירים אותי בכלל, ואתה לא מתערב. והם לא הולכים לשום מקום. הם לא הולכים להפסיק עד שהכלבה המטונפת הזו לא תגמור. אני רטובה נורא והם משאירים אותי ככה לבד על הרצפה ועומדים סביבי אני יכולה להרגיש אותם מידי פעם נוגעים בי בכפות רגליים ונעליים מלוכלכות, בועטים בי זריזות. אני מאוננת ככה, בזמן שאחד מהם מתחיל לחפור לי בתחת, מוסיף עוד אצבע ועוד אצבע. האם אני אקבל אגרוף בתחת או אגמור?
הם לא יפסיקו, אני ממש לא מעניינת אותם, אני לא קיימת. רק חורים. חורים. ההנאה שלי לא מעניינת אותם זה רק לשעשוע זה נראה להם מגניב שהזונה הסרוחה הזו תגמור ככה על ארבע מעוכה וכואבת. אני מאוננת כמו מטורפת, אני יודעת שאני לא אצליח. אני יודעת שאני לא מסוגלת לגמור אבל אני לא יכולה יותר. אני נוטפת רטיבות הם רואים ומעירים וזה משלהב אותם יותר. הם נהיים קצרים יותר, דוחפים לי את הפרצוף לתוך שלולית של ריר וזרע ודורכים עלי. הם לא נותנים לי לברוח. התחת שלי מתוח ונכנע בעוד מ"מ של כאב. וכל פעם אני נוגעת בקו הזה מותחת את האצבעות מנסה לתקוע ציפורניים ולמשוך את עצמי מעבר לו ומחליקה שוב למטה. הייאוש פוצע בי והם לא נותנים לי להחליק דרך כל המפלסים. הלחץ הנוראי הזה והתסכול חוסר היכולת מול הידיעה הברורה הזו שאם לא זה, אני גמורה. משאירים אותי שם לגרד את הבשר עד העצם בניסיון להפסיק.
אני חייבת לגמור חייבת לגמור ואני לא מסוגלת, אני מגורה כל כך ומושפלת ואני חייבת שזה יפסק, אני לא יכולה לספוג יותר. הכל כואב כל כך ואני לא מפסיקה לרגע, מאוננת שם בטירוף. אתה רואה אותי. אתה רואה אותי בוכה שם, מפוחדת מרוכזת נוטפת. מנסה להגיע. מנסה לגמור. מנסה להפסיק את הכל. אתה רואה אותי כבר לא שם. ובדיוק שם, כשהם גומרים עליי ומשתינים עליי ודוחפים לי
אני גומרת.
אני פאקינג גומרת.
זה לא מזיז לאף אחד, וזה לא משנה.
ובדיוק ככה אני צריכה את זה.
פאק.
אחרי שנים, אני גומרת. ומה שלגמרי מפתיע אותי שם זה לא השיא זו הירידה. זו ההחלקה הרגועה הזו הריחוף השליו הזה של אחרי. הנשימה שחוזרת והסיפוק. תחושת ההשלמה שבאקט. המחשבות שמשתתקות והחיוך שנמרח. זה פשוט בא ואסף אותי אי שם מעבר לקצה. ואני שוהה שם בהתאספות הזו פרומה לחלוטין ולגמרי שלמה.
ולבלות במקום הזה ביחד איתו, מחוייכים ומדברים וצוחקים.
בלי לרוץ ישר לגירוי הבא, בלי לנתח את מה שהיה. אלא פשוט להיות ברגע, למתוח ולהתענג.
זה חדש.
אולי חשבתי קודם שאני יודעת, אבל הוא צודק – לא ידעתי. לא הצלחתי להרפות אחרי, גם אם למדתי לא להרגיש את החמצמצות הזו ולהנות מהעונג האדיר שכן יש לי. הגוף לא באמת מרפה והמוח תר אחרי זיזים לטפס עליהם שוב. מריץ שוב ושוב ולא נותן מנוח. לא באמת.
זה איזו דרך של גילוי, איך לגעת ומה בראש. ולשחרר את הלחץ.
ואיכשהו הקיצוניות הזו לא מפחידה אותי בכלל. הצורך בלהיות כל כך מעבר לקצוות ההכלה או המסוגלות שלי לא מטלטלים אותי. הם ברורים לי, הם מדגישים את ההפקעה המוחלטת שלי מעצמי. אז כרגע אני יכולה לגמור רק כשהסיטואציה היא לא בשליטתי, שאני לא מכתיבה בה דבר. רק כשאני כולי מופקעת, רק אז. וזה שלא מזיז לאף אחד אם אני אגמור או לא. זה פשוט איזה קו, איזו התעללות קטנה; בונוס. היא יכולה לבוא או לא באותה מידה. וזה לוחץ אותי הכי חזק.
זה יכול לקרות, זה יכול לא לקרות. ולאף אחד לא באמת אכפת.
אני יודעת,
זה עוד ישתנה ואני אהיה מסוגלת יותר, דרך של גילויים.
כרגע, אני מצליחה רק כשהוא לוקח ממני הכל. לוקח ממני הכל ורק מותיר לי את האפשרות המצומצמת בלאונן את עצמי לסיום.
לפני 14 שנים. 27 בדצמבר 2009 בשעה 12:14
