הביתה, אפילו כלב מבין את זה.
עבר שבוע מאז ששמעתי את המשפט הזה.
ברדיו, הקהל באולם צחק. ורק לי בבית עמדו כל השערות בדום.
הביתה, אפילו כלב מבין את זה.
יהודה עמיחי, על פתק כמעט אבוד בימים אחרונים של מחלה. של מוות.
קשה לי לכתוב, נדמה לי שקרש ההצלה האחרון הזה, הכתיבה נשמט לי בין ידיים טובעות.
אבל נשארו לי המילים, הן לא מפסיקות להתגלגל אחת בשניה זה רק שאני כבר לא מצליחה לכתוב אותן. זה רק שכבר אין לי את הכוח והרצון לכתוב אותן. ללטש אותן. להפריד אותן ולהעלות על כתב במקום לתת להן להתנדף בי.
אני לא מכירה מכאן אף אחד שבאמת יש לו נגיעה בחיי היוםיום שלי.
אני כמעט לא מכירה מכאן אף אחד למרות שאני קוראת כבר שנים ולפעמים נדמה לי שאני מכירה מאוד אינטימית כמה מהאנשים כאן. כשאחד/ת מהם מגיב לי כאן כמעט באקראי זה כמו חבר שלא ראית המון זמן מגיע ומניח רגליים על שולחן הסלון, בנינוחות כמו תמיד היה שם. כמו לא עבר נצח.
ויש גם אנשים שחושבים שהם יודעים מי אני, שמבלבלים אותי עם מישהן אחרות. וגם זה בסדר. זה טבען של מילים ללא פנים. אנחנו מחפשים איזה וו מוכר להאחז בו. להשלים חוסרים.
חשבתי על זה, בזמן האחרון שטוב לי באלמוניות שלי. טוב לי בריק הוירטואלי משולל אחיזה בחיי. כי ככה, לא יהיה מי שיספר שאינני עוד. כי ככה, אני אוכל להשאר הרוח במכונה.
אני לא רוצה פוסט הספד, אני לא רוצה מילות נחמה. אני לא רוצה שיפרדו ממני.
אני רוצה לדהות. אני רוצה להשכח ולהעלם בתהומות חיה ובועטת.
הפתקים הללו של עמיחי מסוף ימיו מהדהדים בי עדיין. כמו השורה "אני בן של מקרה וגורל. עכשיו, יתום משניהם"
הביתה, אפילו כלב מבין את זה.
בוכה,
זה עושה לי לבכות.
לפני 14 שנים. 28 במאי 2010 בשעה 0:44
