כמיהת הגפרור

אני אוהבת מוצרי חשמל, מהקטנים ועד הגדולים אינני מפלה.
אני אוהבת לתקן מכשירי וידאו לשעבר, פטיפונים זכרונם לברכה, מקררים - אבל בקטנה.

כשהייתי ילדה קנו לי ערכת אלקטרוניקה, חוטים ובית בטריות ומנורות קטנות ומנועים וכל מיני כאלה. טוב נו, אני לא חושבת שבאמת קנו את זה לי, אבל זה הסתובב בבית שאריות מהאחים הגדולים.

אני מרגישה זוועה בזמן האחרון, יותר מהרגיל.
אני כבר לא יודעת איך להתמודד עם הבחילות אבל עם העצבות החלטתי שיש לי מה לעשות.

ולכן כל המוסיקה.

ולכן כשהמאוורר התקלקל באשמתו או שלא בדרכים טבעיות, החלטתי לנסות להחזיק שוב מברג ביד וחוטים ולהוציא את קופסאת כלי העבודה ולנסות לאוורר את העצבות.

אני שמחה לבשר כי המאוורר שב לחיים.
היו רגעים שלא חשבנו שזה יקרה, וכשהוא פתח את העיניים לרגע החלטנו שלא לנתק אותו מהמכשירים. לא לתרום את חלקי החילוף. ולהתעקש.

כשלחצתי על הכפתור באצבע רועדת לא ידעתי מה יקרה,
ובאמת לא קרה כלום.

כבר הסתובבתי ללכת חזרה אל המיטה כשקול חרחור הפנה את תשמות ליבי
לכנף אחת הנעה באיטיות ולאחריה עוד אחת.

האנשים שחלפו בדרך הניחו יד כבדה על כתפי כאומרים, ותרי. הוא לא יצליח לחזור לעצמו. אלה לא חיים לאף מאוורר המכבד את עצמו. הוא לא היה רוצה לחיות ככה.

אבל לאט לאט..

כן..

הוא התחיל לאוורר ולסובב את ראשו ואמר, "לא! הנני כאן!" המאוורר יששכר שב אל בין החיים.


זהו,

וכן.. אני יודעת שאני חולה ביותר ממובן אחד :)


מזל שיש מי ששובר בשבילי מאווררים