כמיהת הגפרור

לפני כמה שנים עזבתי אותו.

אהבתי אותו והרגשתי שאני זקוקה ללכת ממנו.

הלכתי לשנה ויותר.


הוא ידע, דיברנו על זה לא מעט ובסוף זה קרה. קמתי והלכתי.
באחת השיחות - הרדיו מאחורי הקלעים התחיל לנגן את קלפטר, זה היסה אותנו.
זה לא קורה כל יום שמנגנים קלפטר ברדיו. שתקנו בנגיעה מחבקת והקשבנו. בסוף השיר הוא התבונן בי והינהן.

ואני ידעתי שהוא ירשה לעצמו, חופשי.


עכשיו אני שוב, נעלמת. אני לא כאן, אני בקושי רואה אותו, ואין כמעט מגע. אני לא אני, ואני לא יודעת מה אני, מה אני רוצה. אני לא כאן.


אז עכשיו הוא מנגן שוב, כל הבית מלא בשיר. שאשמע.


"אני מרשה לעצמי, עם קצת דמיון חופשי.."

ואני מצליחה להרשות גם לעצמי. "שנינו ביחד”.


אני אוהבת אותו, אני רוצה לעשות איתו ילדים.
והמחשבה הזו, היא מטלטלת. היא גורמת לי לחשוב על כל מה שעכשיו ויותר מזה על העתיד. כל כך הרבה זמן עבר מאז שחשבתי על העתיד.
ואני מבינה מה אני מאבדת, אני מבינה מה איבדתי בזמן האחרון. ואני מבינה שאין לי מושג איך לחזור. איך לחזור להיות אני, איך לחזור להיות באנחנו. אני לא מוסגלת לדמיין את זה. אני לא יודעת איך להיות שוב. הכל החליק לי מבין האצבעות והחיים שלי מרוססים. דוקרים לי את כפות הרגליים ומשתקים אותי בעצירה מוחלטת. רק לשרוד.

ואני נזכרת שאמרו לי שאסור להכנס להריון אחרי הטיפול הזה, שצריך לחכות זמן, הרבה זמן. שנתיים, או אולי שלוש.
'אני אוהבת אותו, אני רוצה לעשות איתו ילדים'. ההבנה הזו גורמת לי לחשוב על עתיד ועל מה שאי אפשר.

ברקע, קלפטר עדיין מתנגן. מעבר לדלת הסגורה.
מעבר לגוף שלי שמתקפל בעוויתות של בכי שמסרב ומכניע את.. אותי.



סיטואציה עלובה ושנינו באמצע,
מצאנו אהבה בתוך בית כנסת
ככה סבא שלי גבר על קשיי הטבע
קרן שמש מתנפצת בשמשה.



ולפעמים, כשאפשר כשיש מעט מרווח בנשימה אני מרשה לעצמי לחשוב על רגעים מהעבר. אני לא נוסטלגית, אני לא אוהבת להתרפק על העבר. היה מה שהיה, זה מוזר עם זכרון כמו שלי. דברים חקוקים לפרטים קטנים מתוך רגעים מינורים, יומיומיים. אז עכשיו אני מרשה לעצמי קצת, להלך בין הזכרונות. בין הרגעים הללו. הוא לא יאהב את זה, אין בו עצם נוסטלגית אחת.

ולמרות שאנחנו כמה שנים כבר יחד? שבע? שמונה? לא זוכרת. זה כמו שפתאום שמנו לב איזה ערב שבערך בחודש ההוא לפני חמש שנים הכרנו. אז הוא עצם לי את העיניים ואחרי דקה או שתיים חזר והחזיק אותי בידיים ועם הצלילים הראשונים התחלנו לרקוד.
זו הייתה אחת המתנות הכי יפות שקיבלתי אי פעם. ומתנת היומהולדת שלו מלפני שנתיים עדיין מונחת בתחתית הארון שלי ארוזה. נייר העטיפה כבר מתפורר בקצוות. ככה הוא אוהב אותה, פעם בעונה כשאני מעבירה את הארון אני מוציאה אותה ותוהה מתי יחליט לקבל אותה.

הוא השאיר בי סימן, חלפו כבר ארבע אולי חמש שנים מאז אותו סימן.
ואני עדיין רואה אותו דהוי וכמעט בלתי מובחן, זה צל של סימן. אפשר לטעות בו אבל הוא שם, בגוון הטיפה יותר כהה של העור הלבן. אין לו צורה מיוחדת, הוא לא אמור להיות שם בכלל. בבשר הרך של שד שמאל.

ואני לא יודעת מה הותיר אותו שם, היד שלו או קצה החבל..



כולם פחות או יותר יודעים מה יחסינו
רקדנו וולס ביום שישי עד אור השמש
כולם פחות או יותר יתומים גם שנינו
כולם פחות או יותר מתפללים אותו דבר



הפעם הראשונה שנקשרתי, הלכתי וקניתי לנו 50 מ' של חבלים, יפים כל כך.
בצבעים. עמוק בפנים ידעתי שאני רוצה להקשר בחבלים. שאני רוצה שתקשור אותי בחבלים.
אבל לא יכולתי לתאר עד כמה.

אתה זוכר? את השולחן מלא בכל הצבעים והגדלים? מקופלים בתוך עצמם מסודרים יפה רק מחכים לך. כמוני.

כל כך הרבה תנוחות ומשחקים בחבלים, לפעמים נראתי כמו הגיבן מנוטרדאם ולפעמים קשת מתוחה.

לא להצליח להתרומם כי כל הגפיים קשורות לעצמם בכדור.
לא להצליח לשכב, ופשוט ליפול ,לחבוט את עצמי ברצפה בכרית לסמוך שתתפוס אותי ברגע הנכון. לדעת שתרים אותי ותוריד אותי.

להרגיש לגמרי שלך. עוד יותר. תמיד זה יותר. מפתיע שיש יותר ויותר.

.

לא ראיתי את הסימן, קשורה ועומדת בכיסוי עיניים לא ראיתי את הסימן.
אבל הוא ראה, הוא ראה ועצר לבדוק ועצר כי הוא לא ציפה לסימן הזה.
לכתם שהמשיך לגדול ולהתפשט. עצרנו ודיברנו. הוא התבונן לי בעיניים פתאום ואמר שם על הספה, "כמה עצבות יש לך בעיניים. למה כל כך הרבה עצב יש בך?”
ולא ידעתי איך לענות. לא ידעתי איך לומר. לא ידעתי באמת למה.

.

אבל זה שם, עמד רועד וחשוף בעיניים שלי ולא מצאתי סיבה או רצון להסתתר. וכששלחת יד לחפון את הלחי ויד נוספת לשרטט את הכתם לגעת בו לבדוק את החום הזוהר ממנו. ידעתי. שאתה האיש שלי.

לפעמים אני חושבת שהסימן ההוא שהופיע כמו משום מקום, הסימן הזה שמסרב להעלם מעל גופי כבר כל כך הרבה שנים. זה הסימן שלנו.



סיטואציה אדומה ושנינו באמצע,
ושקיעה במקום כזה נוגעת ללב
תפסה אותך עצבות, נפתח לך פצע
אני מתפלל רצוף רק לשלומך.



את האולטראסאונד ההוא, אני זוכרת.

מתי זה היה? לפני שנה כבר שנה וחצי, שלחתי לו כל שבוע את התכנון השבועי. פגישות מקומות עבודה חברים ספורט מה שניתן לדעת מראש. לא דיברנו, זו הייתה עוד אחת מאותן תקופות של שקט בינינו, של מרווח. היה לי תור לאולטראסאונד באותו שבוע.

הוא ראה וישר בא להיות בשבילי, לדבר ולהקשיב ולעזור.
לא ציפיתי, אבל הוא היה שם. הרגיע אותי, לא משנה מה אני אחליט הוא איתי. ואני לא צריכה לדאוג לדברים עכשיו ולקחת את זה בצעדים קטנים ולחשוב ולהרגיש. לקח לי זמן להבין שהוא מדבר על הריון לא צפוי וממישהו אחר, בעוד אני מדברת על גוש. גם בצד שמאל, גוש שאז היה עוד ב'פוטנציה' סרטני. ורק עכשיו יודעים שבאמת הוא היה סרטני.


.

ואז הבנתי כמה אהבה יש בך אליי, אז הבנתי שכשאתה אומר לי שאתה תמיד לגמרי בעדי - אתה באמת, לגמרי בעדי. גם כשאתה חושב שאני נושאת ילד של מישהו שהוא לא אתה.
ושאפילו זה, לא משנה. לא גורם לך להתמהמה אלא לרוץ ישר ולהיות שם, כאן איתי.



סיטואציה עלובה ושנינו באמצע
מתפללת איזו אישה על ספסל העץ שם
מה את מבינה מתוך שפתיה
ירו לה בחיים כל אוהביה
קרן שמש מתנפצת בשימשה



ואחרי הניתוח השני, כשהייתי שבורה. אחרי שחזרתי מבית החולים אל הבית של ההורים. שבורה ויוצאת מדעתי מכאבים. הוא בא ורב עם אמא שלי. שתסמוך עליו שהוא יודע מה שהוא עושה, למרות הוראות הרופא. ישבתי שם עם דמעות בעיניים חסרת יכולת להתערב, בלי כוחות יותר ושבורה כל כך.

כשהוא נתן לי יד והוביל אותי בעדינות לחדר האמבטיה, לא ידעתי עם לבכות בתודה או לברוח. כל כך פחדתי להחשף מולו ככה, באותו הרגע, במצב הזה וכל כך רציתי את מה שביקש לתת לי.

אבל הוא לא הפשיט אותי, רק עטף את האזור בניילונים הכי טוב שיכל, נזהר על כל התפרים שלא ירטבו. הוא הדליק את התנור וכיוון שעה ארוכה את הטמפרטורה של המים. וככה לאט לאט בזהירות הוא חפף לי ראש. אחרי שבוע שלם בלי מקלחת הגונה, בלי מקלחת אמיתית ומלאה עם מים זורמים. הוא חפף לי ראש, הוא נתן לי את הדבר שהכי רציתי באותו רגע. חסד קטן שלא יכולתי לתת לעצמי, שלא יכולתי לקבל מאף אחד. חסד קטן שהרופא המנתח אמר שאסור. ופתאום הרגשתי שוב, אנושית.

אני הייתי רטובה ממים, והוא רטוב מחום. מזיע את עצמו בחדר אמבטיה מלא אדים ובערת התנור. דבוק לגב החולצה.

.

ועם מגבת גדולה הספגת את כל הטיפות הסוררות מהשיער שלי ורק כשהיית בטוח שלא נותרו עוד טיפות שיחליקו עלי. הורדת את עטיפת הניילון המאולתרת. וראית שאני שוב מחייכת. והיה לך את החיוך הזה שיש לך כשאתה פותח עטיפת מתנה. מלא בשמחה והוקרה ועמוק בעיניים ניצוץ של הפתעה שקיבלת אחת.

ואני? אני לא צריכה מתנה. אתה החיוך שלי.



יש עולם קסום – יש יש
יש ריקוד בגוף – יש יש
יש ביני לבינך – יש יש
עברנו דרך נדודי הנשמה
וכאן בתוך בית הכנסת
עם יין וגיטרה מבקש איתך
אלוהי שפתי תפתח

סיטואציה, ש.ארצי


אני רוצה שתהיה האבא של הילדים שלי, אני רוצה לעשות איתך ילדים. אני אוהבת אותך במובן הכי פשוט הכי בסיסי של המילה.

אני חולה, ואני אחרת, ואני שותקת, ואני הולכת לאיבוד. אבל אני עדיין, ותמיד. אוהבת אותך.